ויכוח חדש בדרום קוריאה חושף את אחת הדילמות המרכזיות של מדיניות שבבים לאומית: האם לפזר השקעות כדי לקדם פיתוח אזורי, או לחזק את האזורים שבהם כבר קיימים חברות עוגן, ספקים, כוח אדם ותשתיות. מושל מחוז גיונגי (Gyeonggi), קים דונג־יון, יצא נגד טיוטת צו הביצוע לחוק השבבים המיוחד, שלפי הדיווחים מבקשת לקבוע כי אשכולות שבבים הנתמכים בידי המדינה יוגדרו רק מחוץ למטרופולין סיאול.

עבור קוריאה הדרומית, זו אינה מחלוקת מקומית בלבד. מחוז גיונגי, המקיף את סיאול, הוא אחד המרכזים החשובים בעולם לתעשיית השבבים. באזור זה פועלות סמסונג, SK hynix, יצרני ציוד וחומרים, חברות תכנון, מרכזי מחקר, אוניברסיטאות וספקי שירותים. הממשלה הקוריאנית עצמה הציגה בעבר את האזור כלב המגה־אשכול הלאומי לשבבים, שאמור להפוך עד 2047 לאחד מאזורי הייצור הגדולים בעולם.

כעת, לפי הטיוטה שעליה מדווחת התקשורת בקוריאה, הממשלה מבקשת לקבוע כי אשכולות שבבים עתידיים הזכאים להטבות, קיצור הליכים ותמיכה בתשתיות יוקמו מחוץ לאזור הבירה. המטרה המוצהרת היא לחזק אזורים אחרים במדינה ולהפחית את ריכוז התעשייה סביב סיאול. אלא שמושל גיונגי טוען כי במדיניות שבבים, מהירות ואקוסיסטם חשובים לא פחות מאיזון גיאוגרפי.

“גיונגי היא ליבת אשכול השבבים”

קים כתב ברשתות החברתיות כי בקרב קהילות מקומיות וחברות גוברת הדאגה מטיוטת התקנות. לדבריו, הבעיה המרכזית היא הסעיף הקובע כי אשכולות שבבים יוגדרו “מחוץ למטרופולין סיאול”. הוא הדגיש כי גיונגי היא בפועל ליבת אשכול השבבים של קוריאה – מהתכנון והייצור ועד שיווק, חומרים, רכיבים, ציוד וכוח אדם.

הטיעון שלו נשען על עיקרון מוכר בתעשיית השבבים: לא מספיק להקים מפעל. תעשיית שבבים מתקדמת זקוקה לאקוסיסטם צפוף של חברות עוגן, קבלני משנה, מהנדסים, מוסדות מחקר, תשתיות מים וחשמל, לוגיסטיקה ושרשרת אספקה. כאשר כל אלה נמצאים קרוב זה לזה, מתקצר זמן הפיתוח, מצטמצמים חיכוכים, ונוצר יתרון מצטבר שקשה לשכפל מאפס באזור חדש.

קים טען כי המפתח לתחרות השבבים העולמית הוא מהירות. לדבריו, הדרך המהירה ביותר לנצל את “הזדמנות הזהב” של K-Semiconductor היא להכיר במהירות באשכול גיונגי, שהוא לדבריו התחרותי והבלתי ניתן להחלפה ביותר במדינה. במילים אחרות, מבחינתו תמיכה ממשלתית באשכול גיונגי אינה סותרת את האינטרס הלאומי, אלא משרתת אותו.

בין פיתוח אזורי לתחרות גלובלית

העמדה של הממשלה מובנת גם היא. קוריאה, כמו מדינות רבות אחרות, מנסה להימנע מריכוז יתר של תעשיות אסטרטגיות באזור אחד. מטרופולין סיאול צפוף, יקר, ותלוי בתשתיות מים וחשמל עמוסות. פיזור חלק מההשקעות לאזורים אחרים יכול לתרום לפיתוח כלכלי רחב יותר, לצמצם פערים אזוריים ולהקטין סיכונים תשתיתיים.

אבל תעשיית השבבים אינה תעשייה רגילה. מפעלי ייצור מתקדמים דורשים השקעות של עשרות מיליארדי דולרים, אספקת חשמל ומים בהיקפים עצומים, כוח אדם מיומן במיוחד ותיאום הדוק בין יצרני שבבים, ספקי ציוד, חברות חומרים ומרכזי פיתוח. לכן, העברת מרכז הכובד לאזור חדש אינה רק החלטת תכנון. היא עלולה להשפיע על זמני ביצוע, עלויות, זמינות כוח אדם ואמון משקיעים.

קים ניסה להציג דרך ביניים: לא “משחק סכום אפס” בין גיונגי לבין שאר אזורי המדינה, אלא מדיניות “סכום חיובי”. לדבריו, יש להעניק עדיפות לאזורים שאינם באזור הבירה כדי לפתח תעשיות המתאימות להם, אך במקביל יש לאפשר לאשכול השבבים בגיונגי להתקדם כמתוכנן, משום שהוא חיוני לתחרותיות הלאומית של קוריאה.

חשש מפגיעה באמון המשקיעים

נקודה חשובה נוספת בדברי מושל גיונגי נוגעת לאמון החברות. לדבריו, חברות מקומיות וזרות שכבר השקיעו על בסיס הבטחות הממשלה אינן צריכות להיפגע משינויי מדיניות. הקמת אשכול שבבים היא תהליך שנמדד בעשורים, לא בשנים בודדות. החלטות השקעה מתקבלות על בסיס ודאות ארוכת טווח, והעברת כללי המשחק לאחר שהחברות כבר התחייבו להשקעות עלולה לפגוע באמון בתוכנית כולה.

זהו מסר שמופנה לא רק לממשלה הקוריאנית, אלא גם לשוק העולמי. בעידן שבו ארצות הברית, יפן, אירופה, טאיוואן וקוריאה מתחרות על השקעות שבבים, יציבות רגולטורית היא חלק מהתחרות. חברות בוחרות היכן לבנות מפעלים לא רק לפי גובה הסובסידיה, אלא גם לפי מהירות היתרים, זמינות תשתיות, איכות כוח אדם ואמון בכך שהמדיניות לא תשתנה באמצע הדרך.

לפי הדיווחים, מחוז גיונגי כבר הגיש התנגדות רשמית לטיוטת צו הביצוע למשרד המסחר, התעשייה והאנרגיה של קוריאה. המחוז מבקש שהממשלה תתמוך באזורים שאינם מטרופולין סיאול, אך לא תחריג את אשכול גיונגי מתמיכה במסגרת חוק השבבים.

למה זה חשוב לתעשיית השבבים העולמית

הוויכוח בקוריאה רלוונטי הרבה מעבר לגבולות המדינה. הוא ממחיש את המתח בין מדיניות תעשייתית לבין כלכלת אשכולות. ממשלות רוצות לפזר השקעות, ליצור מקומות עבודה חדשים ולחזק אזורים חלשים יותר. החברות, לעומת זאת, מחפשות בדרך כלל את המקום שבו הסיכוי להקים במהירות מפעל יציב ורווחי הוא הגבוה ביותר.

בתחום השבבים, היתרון נוטה לאזורים שכבר יש בהם צפיפות תעשייתית. זו אחת הסיבות להצלחה של טאיוואן סביב TSMC, של קוריאה סביב סמסונג ו-SK hynix, ושל אזורים מסוימים בארצות הברית, יפן ואירופה סביב אשכולות קיימים. כאשר ממשלה מנסה לבנות אשכול חדש, היא צריכה לא רק להקצות קרקע וכסף, אלא לשחזר מערכת שלמה של ספקים, אנשים וידע.

קוריאה הדרומית נמצאת במרוץ קשה מול טאיוואן, ארצות הברית וסין על עתיד ייצור השבבים, הזיכרונות והאריזה המתקדמת. במרוץ כזה, כל עיכוב בביצוע, כל מחסור בתשתיות וכל חוסר ודאות רגולטורי עלולים להפוך ליתרון עבור מתחרותיה. לכן, השאלה אם אשכולות השבבים החדשים יוקמו מחוץ למטרופולין סיאול או גם בגיונגי אינה רק עניין של חלוקת תקציבים. היא נוגעת ליכולת של קוריאה לשמר את מעמדה כאחת ממעצמות השבבים המרכזיות בעולם.

הדיון הזה צפוי להימשך עד לגיבוש הסופי של צו הביצוע. אם הממשלה תעמוד על ההחרגה, היא תאותת על עדיפות ברורה לפיתוח אזורי. אם תתגמש, היא תכיר בכך שבתעשיית השבבים, תחרותיות ומהירות עשויות לגבור על הרצון לפזר את התעשייה באופן מלאכותי. בשני המקרים, ההחלטה תשפיע על מפת ההשקעות של K-Semiconductor בשנים הקרובות.

הפוסט מושל במטרופולין סיאול נגד ממשלת קוריאה: “אי אפשר להחריג את לב תעשיית השבבים מאשכולות התמיכה" הופיע לראשונה ב-Chiportal.