מושב הנעילה של ChipEx2026 הוקדש לאחת השאלות המורכבות ביותר של תעשיית ההייטק הישראלית: כיצד ממשיכים להקים בישראל חברות שבבים חדשות, כאשר עלויות הפיתוח, הסיכון הטכנולוגי ומשך הזמן עד למוצר מסחרי הולכים וגדלים. השיחה נערכה בין איל ולדמן, ממייסדי מלאנוקס ואחד היזמים המזוהים ביותר עם תעשיית השבבים הישראלית, לבין צביקה גולצמן מרשות החדשנות, העוסק בתחומי הבינה המלאכותית והשבבים. על פי פתיחת המושב, הכנס התקיים למרות ביטולים רבים של מרצים ומציגים מחו"ל, אך משך יותר מ־1,200 משתתפים.

זו לא הייתה הרצאה רגילה וגם לא הנחיה חד־כיוונית. מדובר היה בשיחת במה שבה בתחילה גולצמן הציב את השאלות המרכזיות בפני ולדמן, ובהמשך התהפכו התפקידים והשניים בחנו יחד את האתגרים מנקודת מבט יזמית, תעשייתית ומדינתית. השאלה שעמדה במרכז הדיון הייתה מדוע סטארטאפ שבבים אינו דומה לסטארטאפ תוכנה, ומה ישראל צריכה לעשות כדי לוודא שגם בעתיד יקומו בה חברות עמוקות טכנולוגית בתחום הסיליקון.

גולצמן פתח בהבחנה בין תרבות הסטארטאפים המוכרת מעולמות התוכנה לבין המציאות של פיתוח שבבים. בעולם התוכנה אפשר להוציא גרסה, לבדוק אותה, לתקן במהירות ולשחרר עדכון. בעולם השבבים, כל החלטה נעשית מוקדם יותר, יקרה יותר וקשה יותר לתיקון. לדבריו, סטארטאפים בתחום השבבים הם מבחן קיצון לא רק ליזמים, אלא גם למשקיעים, לאקו־סיסטם ולמדיניות המדינה שבה הם קמים.

ולדמן הסביר מהניסיון שלו כי כאשר מפתחים סיליקון, רמת הסיכון והעלות שונה לחלוטין. העלות של תכנון רכיב והעברתו לייצור עולה בכל דור חדש של תהליך ייצור. המעבר מתכנון דיגיטלי למסכות פיזיות ולייצור הוא שלב קריטי, יקר ומסוכן, שבו טעות אינה דומה לבאג תוכנה שאפשר לתקן בעדכון מהיר. לכן חברת שבבים צעירה זקוקה מהיום הראשון למשמעת הנדסית, להון משמעותי, לשותפים נכונים וליכולת לתכנן כמה צעדים קדימה.

מהדיון עלה כי הקושי בהקמת חברת שבבים אינו רק טכנולוגי. הוא נוגע גם למבנה ההשקעה, לזמינות של כוח אדם מנוסה, לגישה לכלי תכנון יקרים, לקשרים עם מפעלי ייצור ולנכונות של לקוחות אסטרטגיים להמר על חברה צעירה. בניגוד לחברת תוכנה, שיכולה להגיע לשוק במהירות יחסית ולבנות הכנסות תוך כדי תיקון המוצר, חברת שבבים נדרשת להשקיע סכומים גדולים עוד לפני שהמוצר הראשון מגיע ללקוח.

השיחה בין ולדמן לגולצמן הציבה את תעשיית השבבים כחלק מהשאלה הרחבה יותר של עצמאות טכנולוגית ויכולת תחרות לאומית. ישראל מחזיקה בידע הנדסי עמוק, במסורת של חברות שבבים מצליחות ובניסיון משמעותי בתחומי תקשורת, עיבוד, זיכרון ומערכות מורכבות. אבל כדי לשמר את היתרון הזה נדרש פייפליין מתמשך של חברות חדשות. פייפליין כזה אינו נוצר מעצמו. הוא דורש שילוב בין יזמים מנוסים, משקיעים שמבינים את לוחות הזמנים של חומרה עמוקה, תמיכה ממשלתית ממוקדת, אקדמיה רלוונטית ותעשייה שמסוגלת ללוות חברות צעירות בשלבי הסיכון הגבוהים ביותר.

המסר המרכזי של השיחה היה כי שבבים אינם עוד תחום אחד בתוך ההייטק. הם תשתית שעליה נשענים בינה מלאכותית, תקשורת, ביטחון, רכב, מחשוב ענן ותעשיות עתידיות נוספות. לכן השאלה כיצד מקימים בישראל עוד חברות שבבים אינה רק שאלה עסקית. זו שאלה אסטרטגית על מקומה של ישראל בשרשרת הערך הטכנולוגית העולמית.

הפוסט איל ולדמן וצביקה גולצמן: למה סטארטאפ שבבים הוא מבחן קיצון לישראל הופיע לראשונה ב-Chiportal.