ההגנה האווירית של העתיד לא תוכל להישען רק על מכ"ם גדול, טיל מיירט ומפעיל המקבל החלטה מול כל מטרה. הגידול החד במספר האיומים, הגעתם מכל כיוון והשימוש בכלי טיס בלתי מאוישים קטנים וזולים מחייבים מעבר למערכות חכמות, מבוזרות ומרובות חיישנים.

כך אמר דרור בר, מנכ"ל חברת אלתא, בהרצאתו במסגרת מפגש פורום מנכ"לי ההייטק Silicon Club, שנערך ב־29 במאי במוזיאון אנו שבאוניברסיטת תל אביב. האירוע אורגן בידי חברת ASG, המוציאה לאור גם את CHIPORTAL.

לדברי בר, ישראל כבר מתמודדת עם שינוי יסודי באופי האיום האווירי. במקום חזית ברורה שממנה צפויים להגיע מטוסים או טילים, האיומים מגיעים כיום מעזה, מלבנון, מאיראן, מתימן ומזירות נוספות. התוצאה היא סביבת איום של 360 מעלות, הכוללת בו־זמנית רקטות, טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים במגוון גדלים, מהירויות וגבהים.

במהלך התקופה שסקר שוגרו לעבר ישראל, לדבריו, בין 26 אלף ל־28 אלף רקטות, טילים וכטב"מים. אף שמערכות ההגנה השיגו שיעורי הצלחה גבוהים — יותר מ־90% מול חלק מאיומי הרקטות והטילים וכ־80% מול כטב"מים — הכמות, הגיוון והשינויים התכופים בדפוסי הפעולה מציבים אתגר חדש למערכי הגילוי והיירוט. הנתונים וההערכות הוצגו בהרצאתו של בר.

האתגר מתחיל הרבה לפני השיגור

בר הדגיש כי ההגנה האווירית אינה מתחילה כאשר משוגר טיל מיירט. לפני היירוט נדרשת שרשרת ארוכה של פעולות: גילוי העצם, יצירת עקיבה רציפה אחריו, סיווגו, זיהויו כאיום או ככלי ידידותי, הפקת התרעה ולבסוף בחירת אמצעי התגובה.

כל חוליה בשרשרת הזאת נעשית מורכבת יותר. מכ"ם נדרש לזהות באותו מרחב מטוס קרב גדול, טיל מהיר וכטב"ם קטן בעל חתימת מכ"ם חלשה. הוא צריך גם להבדיל בין כלי טיס עוין לבין כלי ישראלי או אזרחי, כאשר כטב"מים קטנים אינם בהכרח נושאים מערכות זיהוי עמית־טורף.

האויב, הסביר בר, מנסה לנצל במכוון את מגבלות המכ"ם. כטב"מים טסים בגובה נמוך, צמוד לפני הקרקע, בתוך ואדיות או בסמוך לעצמים המחזירים אותות רבים. בתנאים כאלה המכ"ם אינו רואה מטרה נקייה על רקע שמיים פתוחים, אלא נדרש לאתר אותה בתוך רעש הכולל מבנים, צמחייה, כלי רכב, ציפורים ותופעות מזג אוויר.

גם חוקי הפיזיקה מציבים גבולות. מכ"ם פועל בדרך כלל בקו ראייה, ולכן הרים, עמקים ועקמומיות כדור הארץ עלולים להסתיר מטרות. הגדלת העוצמה של המכ"ם אינה פותרת תמיד את הבעיה: היא עשויה להרחיב את טווח הגילוי, אך גם להגדיל את כמות המידע והרעש שהמערכת נדרשת לעבד.

ציפור, כטב"ם או כלי ידידותי?

ככל שהחיישנים נעשים רגישים יותר, הם מזהים מספר רב יותר של עצמים. האתגר עובר אפוא מגילוי בלבד להבנת משמעותו של כל גילוי.

כאן נכנסת הבינה המלאכותית. אלתא מפעילה, לדברי בר, אלפי מערכות חישה המייצרות כמויות עצומות של מידע, לעיתים בקצב דגימה של עשרות פעמים בשנייה. הנתונים שנאספו לאורך זמן יכולים לשמש לאימון אלגוריתמים המסוגלים לזהות דפוסים עדינים ולהבחין, למשל, בין תנועת כנפיה של ציפור לבין מאפייני הטיסה של רחפן.

מערכת המבוססת על למידת מכונה יכולה להסתמך לא רק על גודל העצם ומהירותו, אלא גם על מסלולו, תנודותיו, אופן שינוי הגובה והתגובה שלו לסביבה. שילוב המאפיינים עשוי לשפר הן את הסיווג והן את ההחלטה אם מדובר במטרה המחייבת התרעה.

היכולת ללמוד חשובה במיוחד מול איומים המשתנים במהירות. מפעילי כטב"מים יכולים להחליף תדרי תקשורת, לשנות פרוטוקולים או להתאים את דפוסי הטיסה לאחר שהם לומדים כיצד פועלות מערכות ההגנה. בעבר, שינוי מערכת צבאית חייב לעיתים תהליך פיתוח, ניסויים ואישור שנמשך זמן רב. במערכת עתירת תוכנה ו־AI אפשר לעדכן מודלים ואלגוריתמים במהירות רבה יותר.

עם זאת, הטיפול במידע ביטחוני רגיש אינו מאפשר בהכרח שימוש חופשי בשירותי ענן ציבוריים. בר הצביע על הצורך בתשתיות ביג דאטה מאובטחות המופעלות בתוך הארגון או מערכת הביטחון, כדי שניתן יהיה לאסוף, לאמן ולעדכן מודלים בלי לחשוף מידע מבצעי.

מכ"ם אינו חייב לעבוד לבדו

אחד השינויים המרכזיים שהציג בר הוא המעבר ממכ"ם יחיד למערכת רב־חיישנית. לכל סוג חיישן יתרונות וחסרונות: מכ"ם יכול למדוד טווח ומהירות, מערכת אלקטרו־אופטית מספקת תמונה, ואמצעי איסוף פסיבי יכול לזהות שידורי תקשורת או מכ"ם של הפלטפורמה המאיימת.

שילוב המידע מאפשר לכל חיישן להשלים את האחרים. כדוגמה ציין בר מערכות האזנה פסיביות שעשויות לזהות תקשורת של כלי טיס ממרחק של מאות קילומטרים, עוד לפני שניתן לקבל עליו גילוי מכ"מי מלא. לאחר הזיהוי הראשוני אפשר להפנות לעבר האזור מכ"מים וחיישנים נוספים ולבנות תמונת מצב מדויקת יותר.

אין מדובר רק בהצגת מספר מקורות מידע על אותו מסך. המטרה היא ליצור היתוך עמוק שבו החיישנים פועלים כמערכת אחת, משתפים מדידות ומחזקים זה את יכולתו של זה.

גישה כזאת עשויה גם להגדיל את השרידות. מכ"ם מרכזי וגדול מספק יכולות נרחבות, אך הוא עלול להפוך למטרה מועדפת. אם נפגע, נוצר פער משמעותי בתמונת המצב.

מרשת מחשבים לרשת מכ"מים

הפתרון שמפתחת התעשייה הוא מערך מכ"ם מבוזר, המכונה לעיתים Multi-Static Radar. במקום יחידה אחת שבה המשדר והמקלט נמצאים באותו אתר, אפשר לפרוס מספר משדרים ומקלטים במיקומים שונים ולחברם לרשת מתואמת.

כאשר מטרה מוארת מכיוון אחד ונקלטת ממספר כיוונים, ניתן לקבל עליה מידע שלא תמיד נגיש למכ"ם יחיד. הרשת גם מקשה על האויב להסתתר באמצעות תוואי השטח או לצמצם את חתימתו מול כיוון אחד בלבד.

פגיעה באחד מרכיבי הרשת אינה משביתה בהכרח את המערכת כולה. יתר החיישנים יכולים להמשיך לפעול ולחפות באופן חלקי על הפער. בר השווה את השינוי למעבר מעולם של מחשבים עצמאיים לעולם של רשתות מחשוב: הערך אינו נמצא עוד רק בעוצמתה של כל יחידה, אלא בחיבור ובתיאום ביניהן.

הקמת רשת כזאת מורכבת יותר מחיבור מכ"מים קיימים למערכת שליטה משותפת. נדרשים סנכרון מדויק מאוד, תקשורת מהירה ועיבוד משותף של האותות ברמה הפיזיקלית. עם זאת, התוצאה עשויה להיות מערכת עמידה יותר, בעלת כיסוי רחב ויכולת משופרת לזהות מטרות קטנות וחמקניות.

הכטב"ם זול, המיירט יקר

לצד אתגר הגילוי הציג בר גם את הבעיה הכלכלית. כטב"ם תוקף עשוי לעלות אלפי דולרים בודדים, בעוד שטיל שנשלח ליירט אותו יכול לעלות עשרות אלפי דולרים, מאות אלפי דולרים ולעיתים אף יותר.

כאשר מדובר בטיל בליסטי המסכן אוכלוסייה או תשתית אסטרטגית, השימוש במיירט יקר עשוי להיות מוצדק לחלוטין. אולם ניסיון ליירט באותה דרך אלפי רחפנים וכטב"מים זולים עלול לשחוק את מלאי המיירטים ולהטיל על המדינה עלות שאינה בת קיימא לאורך זמן.

המכ"ם החכם אינו פותר לבדו את פער העלויות, אך הוא יכול לסייע לבחור את התגובה הנכונה. סיווג מדויק יותר מאפשר להבין אם המטרה מסוכנת, לאן היא נעה ומהו האמצעי הזול והיעיל ביותר נגדה. בהתאם למקרה, המענה עשוי להיות טיל, לייזר, לוחמה אלקטרונית, רחפן מיירט או הימנעות מיירוט כאשר המטרה אינה מסכנת אזור מוגן.

המסר המרכזי של בר היה שהמכ"ם העתידי לא יהיה רק חיישן המשדר גל וממתין להחזרתו. הוא יהפוך לצומת חכם ברשת מבוזרת: מערכת הלומדת מניסיון, מתעדכנת מול איומים חדשים, משלבת מידע ממקורות שונים ומעבירה למערך ההגנה תמונה מסווגת ולא רק אוסף נקודות.

בסביבת איום של 360 מעלות, שבה המטרות נעשות קטנות, זולות ומתוחכמות יותר, היכולת לראות אינה מספיקה. מערכות ההגנה יצטרכו גם להבין במהירות מה הן רואות — ולבחור כיצד להגיב לפני שהאיום מגיע ליעדו.

הפוסט דרור בר: עתיד ההגנה האווירית מבוסס על רשת חיישנים מבוזרת ובינה מלאכותית הופיע לראשונה ב-Chiportal.

האיומים על הלוחם בשדה הקרב משתנים במהירות. לצד ירי מנשק קל, מטענים וטילים, נדרשים כיום הכוחות להתמודד גם עם רחפני תצפית ותקיפה קטנים, המתקרבים בגובה נמוך, קשים לגילוי ועלולים להופיע ללא התרעה מוקדמת. מולם, הירי המסורתי בנשק קל נשען במידה רבה על ניסיונו של הלוחם, על יציבותו ועל יכולתו להעריך את תנועת המטרה בתנאי לחץ.

אבשלום ארליך, מייסד ומנהל הטכנולוגיות הראשי של חברת Smart Shooter, טען בהרצאתו כי הדרך להגדיל את שרידות הלוחם היא להעביר לנשק הקל יכולות שכבר מוכרות ממערכות צבאיות גדולות: איתור ועקיבה אחר מטרות, חישוב פתרון ירי ושילוב מידע מחיישנים.

ארליך נשא את הרצאתו במסגרת מפגש פורום מנכ"לי ההייטק הידוע בשמו Silicon Club, שנערך ב־29 במאי במוזיאון ANU שבאוניברסיטת תל אביב. האירוע אורגן בידי חברת ASG, המוציאה לאור גם את CHIPORTAL.

לדבריו, העיקרון העומד בבסיס הפיתוח של Smart Shooter הוא פשוט: ככל שהלוחם מסוגל לפגוע באיום מוקדם ובמספר קטן יותר של כדורים, כך קטן הסיכון שהוא עצמו ייפגע. הטכנולוגיה אינה מחליפה את הלוחם ואת שיקול דעתו, אלא נועדה להפחית את השפעתם של לחץ, עייפות, תנאי תאורה קשים ותנועת המטרה על דיוק הירי.

לא רק כוונת, אלא מערכת בקרת אש

המוצר המרכזי של Smart Shooter, ממשפחת SMASH, נראה מבחוץ כמו כוונת המותקנת על רובה, אולם בחברה מגדירים אותו כמערכת בקרת אש לנשק קל.

המערכת משלבת אופטיקה, חיישנים, מחשב ירי ויכולת עקיבה אחר מטרה. לאחר שהלוחם מסמן את העצם הרלוונטי, המערכת עוקבת אחר תנועתו ומחשבת את נקודת הכיוון המתאימה. הירי נשאר בשליטת האדם, אך המערכת מסייעת לתזמן אותו כאשר הנשק מכוון אל פתרון הירי שחושב.

ההבדל משמעותי במיוחד כאשר המטרה נעה. ירי לעבר מטרה נייחת מחייב בעיקר ייצוב נכון של הנשק, אך מול רחפן, כלי רכב או אדם בתנועה צריך להעריך גם את המהירות, הכיוון, המרחק וזמן התעופה של הקליע. אפילו לוחם מיומן עלול להחטיא בתנאים כאלה.

ארליך אמר כי בניסויים ובהפעלות מבצעיות אפשרה המערכת גם למשתמשים בעלי ניסיון מוגבל להגיע לשיעורי פגיעה גבוהים כבר בירי הראשון. לדבריו, יתרון זה מצמצם את כמות התחמושת הנדרשת ואת הסיכון לפגיעה במי שאינם מעורבים.

החברה מדגישה כי הפיתוח אינו מיועד להפוך את הנשק לאוטונומי. האדם נותר חלק משרשרת קבלת ההחלטות, בוחר את המטרה ומאשר את פעולת הירי. המחשב מטפל בחישובים ובתיקונים שקשה לבצע במהירות תחת אש.

איום הרחפנים משנה את כללי המשחק

חלק מרכזי בהרצאה הוקדש להתמודדות עם רחפנים. כלי טיס קטנים וזולים הפכו בשנים האחרונות לאחד האתגרים הבולטים בזירות לחימה. הם יכולים לשמש לתצפית, לכיוון אש או לנשיאת מטען תקיפה, ומחירם נמוך בהרבה ממחירן של רבות ממערכות היירוט הצבאיות.

הקושי גדל כאשר מדובר ברחפנים הטסים בגובה נמוך או נשלטים באמצעות סיבים אופטיים. רחפן כזה אינו חייב לשדר אות רדיו שניתן לגלות או לשבש, ולכן חלק מפתרונות הלוחמה האלקטרונית אינם יעילים נגדו.

טיל יירוט הוא פתרון אפשרי, אך עלותו עלולה להגיע לעשרות אלפי דולרים ואף יותר, בעוד שהרחפן עצמו עשוי לעלות אלפי דולרים בודדים. במתקפה הכוללת עשרות או מאות כלים נוצרת בעיה כלכלית ומבצעית: קשה לבנות שכבת הגנה הנשענת רק על מיירטים יקרים.

לדברי ארליך, מערכת בקרת אש המותקנת על נשק קל יכולה להעניק לכוח שכבת הגנה נוספת. כאשר הרחפן נמצא בטווח מתאים, ניתן לנסות לפגוע בו באמצעות תחמושת רגילה, בעלות נמוכה בהרבה מזו של טיל. הוא אמר כי מערכות החברה שימשו ליירוט רחפנים בזירות מבצעיות, לרבות במהלך מלחמת חרבות ברזל.

אין בכך תחליף למכ"ם, ללוחמה אלקטרונית או למערכות הגנה אווירית. כדי להתמודד עם רחפן, צריך תחילה לגלות אותו, להבין שמדובר באיום ולהעביר את המיקום למי שמסוגל לפעול נגדו. הפתרון של Smart Shooter מיועד לשמש חוליית יירוט בתוך מערכת רחבה יותר.

חיבור בין המכ"ם לבין הלוחם

אחד הכיוונים שהציג ארליך הוא חיבור מערכת בקרת האש לחיישנים חיצוניים. מכ"ם של אלתא, מצלמה אלקטרו־אופטית או מערכת שליטה ובקרה יכולים לזהות את הרחפן ולהעביר ללוחם את הכיוון הכללי שבו הוא נמצא.

במצב כזה, הלוחם אינו נדרש לסרוק לבדו את כל השמיים. המידע מגיע ממערכת הגילוי, ואילו הכוונת מסייעת לרכוש את המטרה, לעקוב אחריה ולחשב את פתרון הירי.

החיבור הזה משקף שינוי רחב יותר בשדה הקרב: הנשק של הלוחם אינו עוד מערכת עצמאית, אלא רכיב ברשת דיגיטלית. חיישן אחד עשוי לגלות את האיום, מערכת אחרת לסווג אותו, ומערכת בקרת האש לסייע ללוחם לבצע את הירי.

רשת כזאת יכולה גם להעביר מטרה בין מספר לוחמים או בין לוחם למערכת רובוטית. אם מי שנמצא בעמדה אחת אינו רואה את הרחפן או נמצא מחוץ לטווח, ניתן להפנות אליו כלי אחר הנמצא במקום מתאים יותר.

מכלי נשק קיימים לעמדות נשלטות מרחוק

יתרון נוסף שעליו הצביע ארליך הוא התאמת הטכנולוגיה למגוון כלי נשק קיימים. Smart Shooter אינה מבקשת בהכרח להחליף את הרובים או המקלעים שכבר נמצאים בידי הצבאות, אלא להוסיף להם שכבת חישה ומחשוב.

לדבריו, מערכות החברה הותאמו ליותר מ־20 פלטפורמות נשק. הגישה הזאת מקלה על צבאות להטמיע את המוצר בלי להחליף את כל מלאי הנשק והתחמושת.

החברה מפתחת גם עמדות נשק קלות הנשלטות מרחוק. הן יכולות להיות מוצבות על כלי רכב, רובוטים קטנים או בעמדות הגנה, בעוד שהמפעיל נמצא במקום מוגן. מערכת כזאת עשויה לשמש להגנת גבולות, מוצבים ומתקנים רגישים, או לפעילות בשטח שבו יש סכנה גבוהה לצוות אנושי.

המשקל הנמוך יחסית של המערכת מאפשר, לדברי ארליך, לפרוס אותה גם במקומות שאליהם קשה להביא עמדה כבדה. הרעיון הוא להעביר את החיישן ואת הנשק אל אזור הסיכון, אך להרחיק ממנו ככל האפשר את המפעיל.

דיוק כאמצעי לצמצום פגיעה אגבית

ארליך הציג את הדיוק לא רק ככלי להגדלת הקטלניות, אלא גם כאמצעי לצמצום נזק אגבי. כאשר ניתן לזהות ולעקוב אחר מטרה מסוימת, לפגוע בה בכדור הראשון ולהימנע מירי ממושך, קטן מספר הקליעים הנעים בסביבה.

היכולת הזאת חשובה במיוחד בלחימה בשטח בנוי, בקרבת אוכלוסייה או בתרחישים שבהם כוחות ידידותיים נמצאים סמוך למטרה. מערכת בקרת האש אינה מבטלת את הסיכון ואינה מחליפה את כללי הפתיחה באש, אך היא עשויה לשפר את יכולתו של הלוחם לממש את ההחלטה שכבר התקבלה.

הטכנולוגיה יכולה לתמוך גם באמצעים פחות קטלניים ובמשימות שבהן נדרש דיוק בנקודה מוגדרת, ולא רק פגיעה כללית במטרה. עם זאת, האחריות לבחירת המענה ולהפעלתו נשארת בידי הכוח המפעיל ובהתאם להוראות המבצעיות.

מסלול ארוך לסטארט־אפ ביטחוני

Smart Shooter הוקמה לפני כ־15 שנה בידי אנשי טכנולוגיה שהגיעו מהתעשיות הביטחוניות ומעולם הסטארט־אפים. ארליך תיאר בהרצאתו את הקושי הכרוך בבניית חברה המפתחת מוצר צבאי חדש.

בשונה מתוכנה אזרחית, שאפשר לעיתים להוציא לשוק בתוך חודשים, מערכת נשק דורשת פיתוח חומרה, ניסויי בטיחות, התאמה לתנאי סביבה ואישור של גופי צבא ורכש. תהליך המכירה לצבא עשוי להימשך חמש עד שבע שנים.

גם גיוס ההון מורכב. קרנות רבות נרתעות מחברות המפתחות מוצרים צבאיים, ובמיוחד מרכיבים הקשורים ישירות להפעלת נשק. במקביל, החברה הצעירה נדרשת להתמודד מול תאגידים ביטחוניים גדולים שכבר מחזיקים בקשרים, במערכי ייצור ובניסיון רב במכרזים ממשלתיים.

אתגר נוסף היה חינוך השוק. צבאות לא תמיד הגדירו מראש צורך ב"מערכת בקרת אש לנשק קל", משום שהקטגוריה כמעט לא הייתה קיימת. החברה נדרשה לא רק להציג מוצר, אלא לשכנע לקוחות כי ניתן לשנות את אופן השימוש בנשק שהיה במשך עשרות שנים כמעט כולו מכני ואופטי.

לפי הנתונים שהציג ארליך, החברה מעסיקה כיום כ־120 עובדים, פועלת ביותר מ־20 מדינות ומחזיקה פעילות בארצות הברית, גרמניה ואוסטרליה. המערכות שלה נמצאות בשימוש בצה"ל ובצבאות נוספים, ובהם צבאות ארצות הברית, בריטניה, גרמניה והולנד.

האדם נשאר בלולאה

הכנסת בינה מלאכותית, חיישנים ואוטומציה לנשק קל מעלה שאלות על מידת השליטה האנושית. ארליך הדגיש כי במערכות הקיימות האדם נשאר בלולאה: הוא מזהה את ההקשר, בוחר את המטרה ומקבל את ההחלטה אם לירות.

המערכת אינה אמורה להחליף את שיקול הדעת, אלא להפריד בין שתי משימות. האדם אחראי על ההחלטה הערכית והמבצעית; המחשב מסייע במשימה המתמטית של עקיבה וחישוב נקודת הפגיעה.

בעתיד עשויה הפלטפורמה להשתלב במערכות רובוטיות וביכולות חצי־אוטונומיות נוספות. אולם גם ככל שהמכונות יקבלו יכולות חישה ועקיבה מתקדמות יותר, שאלת הסמכות להפעלת כוח תישאר מרכזית.

החזון שהציג ארליך אינו של לוחם המוחלף בידי מכונה, אלא של לוחם המקבל יכולות שבעבר היו שמורות לטנקים, למטוסים ולמערכות הגנה אווירית. בשדה שבו רחפן זול יכול לסכן כוח שלם, גם רובה המצויד במערכת חישה ומחשוב עשוי להפוך לרכיב חשוב בהגנה הרב־שכבתית.

הפוסט Smart Shooter מציגה: הטכנולוגיות שמעצבות מחדש את שרידות הלוחם הופיע לראשונה ב-Chiportal.

המאבק העולמי באנטישמיות מתנהל כיום בזירה שבה לישראל ולארגונים היהודיים אין יתרון מספרי או תקציבי. לכן, לדעת סשה רויטמן, מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות — Combat Antisemitism Movement, או CAM — עליהם לחפש את היתרון במקום שבו ישראל כבר הוכיחה את עצמה: טכנולוגיה, חדשנות ויכולת לפתח פתרונות במהירות.

רויטמן הציג את תפיסתו בהרצאה שנשא במפגש פורום מנכ"לי ההייטק הידוע בשמו ה-Silicon Club, שנערך ב־29 במאי במוזיאון ANU שבאוניברסיטת תל אביב. המפגש אורגן בידי חברת ASG, המוציאה לאור גם את CHIPORTAL.

לדבריו, האנטישמיות אינה עוד תופעה המוגבלת להתבטאויות שוליים ברשתות החברתיות. היא מתבטאת באלפי תקריות פיזיות, בפגיעה בביטחונן של קהילות יהודיות ובהסתרת הזהות היהודית מצד אנשים החוששים להפוך למטרה.

רויטמן אמר כי בשנה האחרונה תועדו יותר מ־6,800 אירועים פיזיים בעלי אופי אנטישמי ברחבי העולם. הוא ציין כי באירועים הללו נהרגו יותר מ־40 בני אדם, אם כוללים גם אירועי טרור שהתרחשו בישראל. לדבריו, כ־80% ממקרי האלימות שנבדקו היו קשורים לאידיאולוגיה איסלאמיסטית. הנתונים והסיווגים הוצגו בהרצאה מטעם CAM.

יהודים מסתירים את זהותם

המצב בארצות הברית עמד במרכז חלק מההרצאה. לפי הנתונים שהציג רויטמן, 57% מהיהודים האמריקנים דיווחו כי חוו אנטישמיות, 58% אמרו שהם חשים בטוחים פחות בארצות הברית ו־38% מסתירים לעיתים את זהותם היהודית מחשש לפגיעה.

במקביל, לדבריו, נחלש הקשר בין חלקים מיהדות ארצות הברית לבין ישראל. בעוד שבשנות השמונים שיעור גבוה מאוד של יהודים אמריקנים דיווחו על קשר הדוק לישראל, כיום מדובר, על פי הנתונים שהציג, בכ־60%.

רויטמן טען כי אי אפשר עוד להפריד באופן מלא בין אנטישמיות לבין אנטי־ציונות קיצונית. לדבריו, כ־75% מהתקריות האנטישמיות כיום כוללות מרכיבים אנטי־ציוניים, ובכללם קריאות לשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל.

עם זאת, עצם הביקורת על ישראל אינה בהכרח אנטישמית. ההבחנה, כפי שהציג אותה, נמצאת בין ביקורת על מדיניות מסוימת לבין דה־לגיטימציה של המדינה, הפעלת אמות מידה שונות כלפיה או קריאות לפגיעה בישראלים וביהודים.

מארגון קטן לפעילות בתשע זירות בעולם

רויטמן סיפר כי דרכו אל המאבק באנטישמיות החלה בשירותו בדובר צה"ל, שם היה מעורב בהקמת המערך הדיגיטלי הבינלאומי. לאחר מכן עבד בקונגרס היהודי העולמי בניו יורק, ובהמשך הצטרף להקמת CAM.

לדבריו, הארגון החל את פעילותו עם תקציב שנתי של כ־200 אלף דולר, והתרחב לארגון בעל תקציב שנתי של כ־11 מיליון דולר. הוא פועל כיום בתשע זירות גיאוגרפיות, ובהן צפון אמריקה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, הבלקן ומרכז אסיה, בעוד שהמטה שלו נמצא בישראל.

האסטרטגיה של הארגון מבוססת על עבודה במספר רמות שלטון במקביל. CAM פועל מול ממשלות לאומיות, ממשלות של מדינות ומחוזות ומול ראשי ערים ורשויות מקומיות.

רויטמן אמר כי הארגון מקיים קשרים עם אלפי ערים ברחבי העולם. העבודה המקומית נועדה לא רק לפרסם הצהרות נגד אנטישמיות, אלא גם לשפר את היכולת של משטרות, מערכות חינוך ורשויות ציבוריות לזהות הקצנה לפני שהיא הופכת לאלימות.

לצד פעילות מול מקבלי החלטות, הארגון עוסק במחקר, תקשורת, פעילות ברשתות החברתיות ושיתופי פעולה עם משפיענים. המטרה היא ליצור רצף בין איסוף מידע, שינוי מדיניות והגעה לקהלים רחבים.

אי אפשר להתחרות בתקציבי התעמולה

לדברי רויטמן, אחד הקשיים המרכזיים הוא הפער במשאבים. מדינות וגופים המקדמים תעמולה אנטי־ישראלית משקיעים בכך סכומים גדולים בהרבה מאלה העומדים לרשות ארגונים יהודיים.

הוא הזכיר במיוחד את קטאר כדוגמה למדינה המשקיעה מיליארדי דולרים בבניית השפעה בזירות פוליטיות, תקשורתיות ואקדמיות. מול השקעות כאלה, לדבריו, ארגונים יהודיים אינם יכולים להסתפק בהגדלת תקציבי ההסברה או בהעסקת אנשים נוספים שיענו לכל פרסום עוין.

גם מבחינה דמוגרפית אין ליהודים יכולת להתחרות בהיקף הקהלים והפעילים שמולם הם ניצבים. מכאן נגזרת המסקנה שלו: כפי שישראל אינה יכולה לבסס את ביטחונה על יתרון מספרי, גם המאבק באנטישמיות חייב להתבסס על יתרון איכותי וטכנולוגי.

"הניצחון יושג באמצעות המוח", אמר רויטמן, וקרא להעביר חלק מן היכולות שפיתחה ישראל לצורכי ביטחון, מודיעין וסייבר אל זירת החברה האזרחית.

Tech Innovation for Jewish Safety

במרכז פנייתו למנהלי ההייטק עמדה היוזמה Tech Innovation for Jewish Safety. מטרתה ליצור פלטפורמה שתחבר בין קהילות יהודיות וארגונים הנתקלים בבעיות ממשיות לבין חברות טכנולוגיה, יזמים ומשקיעים המסוגלים לפתח עבורן פתרונות.

צרכים אפשריים כוללים זיהוי מוקדם של מסעות הסתה, ניתוח רשתות המפיצות תוכן אנטישמי, אימות מידע, ניטור איומים על מוסדות יהודיים והעברת התרעות לגורמי אכיפה. כלים אחרים יכולים לסייע בתיעוד תקריות, באיסוף ראיות ובהבנת הקשר שבין פעילות מקוונת לבין איום פיזי.

גם בינה מלאכותית עשויה למלא תפקיד מרכזי, אך היא אינה פתרון אוטומטי. מערכות צריכות להבחין בין ביקורת פוליטית, ביטוי פוגעני ואיום ממשי — משימה המחייבת הבנת הקשר, שפה, תרבות ולעיתים גם קודים המשתנים במהירות.

מבחינת רויטמן, החיבור להייטק אינו נועד להפוך את החברות הישראליות לארגוני הסברה. הוא מבקש לבנות תשתית שבה חברות יוכלו להעמיד ידע, זמן פיתוח, גישה למוצרים או השקעה ביוזמות בעלות ערך ממשי לביטחונן של קהילות.

הקריאה שהפנה לחברי Silicon Club הייתה להתייחס לאנטישמיות גם כאל אתגר טכנולוגי. לא ניתן לפתור באמצעות תוכנה לבדה שנאה בת מאות שנים, אך אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי לזהות את התפתחותה מוקדם יותר, לצמצם את תפוצתה, להגן על מי שמאוימים ולספק למקבלי ההחלטות מידע טוב יותר.

מול יריבים הנהנים מיתרון תקציבי ומספרי, סיכם רויטמן, תעשיית ההייטק הישראלית יכולה להעניק למאבק באנטישמיות את המרכיב החסר כיום — יכולת פעולה בקנה מידה גדול, במהירות ובתחכום טכנולוגי.

הפוסט סשה רויטמן: ההייטק הישראלי יכול להעניק למאבק באנטישמיות עליונות טכנולוגית הופיע לראשונה ב-Chiportal.

מערכת ההגנה העתידית של ישראל לא תתבסס על טכנולוגיה אחת שתספק מענה לכל האיומים. היא תצטרך להיות רשת רב־שכבתית ומסתגלת, המשלבת חיישנים, מודיעין, מערכות תקיפה, טילי יירוט, נשקי אנרגיה, לוחמה אלקטרונית, כלי טיס אוטונומיים ובינה מלאכותית.

זו הייתה המסקנה המרכזית שעלתה מפאנל מומחים שנערך במסגרת מפגש פורום מנכ"לי ההייטק Silicon Club שנערך ב־29 במאי במוזיאון ANU שבאוניברסיטת תל אביב. האירוע אורגן בידי חברת ASG, המוציאה לאור גם את CHIPORTAL.

בפאנל השתתפו תא"ל במיל' דורון גביש, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית; אל"מ במיל' ניב כהן רווה, סמנכ"ל מו"פ אסטרטגי באלביט מערכות; נאור כספי, מנהל קרן Fresh Defense, המשקיעה בחברות טכנולוגיה ביטחונית; ויהודה דוידוביץ', סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי בחטיבת הטילים והחלל של התעשייה האווירית.

מערכות קצה לצד פתרונות זולים ובהיקפים גדולים

גביש חילק את ההשקעה הנדרשת לשני כיוונים. הראשון הוא מערכות "קצה" – היכולות המתקדמות והיקרות שבהן ישראל כבר משקיעה, ובהן מטוסי דור חמישי, כטמ"מים ונשקי אנרגיה.

הכיוון השני הוא עולם ה־Scale: יכולת לפרוס פתרונות רבים, זולים וגמישים יותר. בקטגוריה זו נכללים חימושים משוטטים, רחפנים להגנה ולהתקפה, מערכות רובוטיות וכטמ"מים בעלי רמות גבוהות יותר של אוטונומיה.

החלוקה הזאת נובעת בין היתר מהפער הכלכלי בין אמצעי התקיפה הזולים שמפעיל האויב לבין מערכות היירוט היקרות שנדרשות להתמודד עמם. מערכת הגנה עשויה להצליח מבחינה מבצעית, אך להיקלע למלחמת התשה כלכלית אם כל יירוט עולה מאות אלפי דולרים או מיליוני דולרים.

גביש מנה שלוש משפחות של טכנולוגיות שעשויות לצמצם את הפער: נשקי אנרגיה, ובהם לייזר ומערכות מיקרוגל רב־עוצמה; לוחמה אלקטרונית; ומיירטים זולים יותר, לרבות רחפני יירוט ומערכות המבוססות על הנעה חשמלית.

לדבריו, המערכות הללו לא יחליפו את כיפת ברזל, קלע דוד או חץ, אלא יוסיפו שכבות חדשות שיאפשרו לבחור מענה בהתאם לאיום, לטווח, לתנאי הסביבה ולעלות הצפויה של הנזק.

ארבעה מרכיבים להגנה שלמה

גביש טען כי עוד לפני בחירת המערכת יש להגדיר את תפיסת ההגנה. לדבריו, ההתמודדות עם טילים, רקטות וכטב"מים מורכבת מארבעה מרכיבים.

המרכיב הראשון הוא התקפה – פגיעה במשגרים, במחסנים ובשרשרת ההפעלה לפני השיגור או במהלכו. המרכיב השני הוא התרעה, הכוללת גילוי, זיהוי ועקיבה. המרכיב השלישי הוא הגנה אקטיבית באמצעות טילים, לייזר, לוחמה אלקטרונית ואמצעים נוספים. הרביעי הוא הגנה פסיבית, ובראשה המיגון והתנהלות האוכלוסייה.

מכאן, לדבריו, שלא ניתן להצביע על "מערכת מרכזית" אחת. המטרה צריכה להיות יצירת סל פתרונות משולב, שיספק למקבלי ההחלטות חלופות בזמן אמת.

גביש הוסיף כי האתגר אינו רק לחבר טכנולוגיות שונות, אלא גם לחבר בין התעשיות שפיתחו אותן. שיתוף מידע בין אלביט, רפאל, התעשייה האווירית וגופי משרד הביטחון נתקל לעיתים במגבלות קניין רוחני, באינטרסים עסקיים ובמבנים ארגוניים נפרדים.

"היכולת שלנו להיות אינטגרטיביים בפתרון שאנחנו נותנים" היא לדבריו אחד האתגרים המרכזיים, משום שמערכת בודדת אינה יכולה לספק מענה לכל התרחישים.

לבחור את המענה הנכון לאיום הנכון

דוידוביץ' תיאר את השינוי שעובר שוק ההגנה האווירית. בעבר נבנתה מערכת ייעודית כמעט לכל סוג של איום: תותחים נגד כלי טיס, טילים נגד מטוסים, ובהמשך מערכות נפרדות נגד רקטות וטילים בליסטיים.

כיום, לדבריו, הלקוחות אינם מחפשים רק מערכת או סוללה, אלא פתרון כולל שיאפשר להתמודד עם מגוון איומים, לרבות כאלה שעדיין אינם מוכרים. הפתרון צריך לשלב מודיעין, חיישנים, אפקטורים, בינה מלאכותית וניתוח כמויות גדולות של מידע.

אחד העקרונות שהציג הוא Shoot What Is Needed – הפעלת האמצעי הנדרש ולא בהכרח האמצעי החזק או היקר ביותר. מערכת השליטה צריכה לנתח את האיום, את מסלולו, את הנזק האפשרי ואת אמצעי היירוט הזמינים, ולבחור את המענה המתאים.

דוידוביץ' הזהיר כי הלייזר אינו מספק כיום פתרון לטילים בליסטיים המשוגרים ממרחק של אלפי קילומטרים. בתחומים אלה עדיין נדרשים מיירטים קינטיים ומערכות התרעה ארוכות טווח. לכן יש לשלב את הוזלת ההגנה עם שיפור יכולות התקיפה, כך שניתן יהיה לפגוע באיום כבר בשלבים מוקדמים.

ממענה למלחמה לפיתוח הדור שאחריה

כהן רווה סיפר כי במהלך השנה עד השנה וחצי הראשונות של המלחמה הפנתה אלביט חלק גדול ממשאביה לצורכי צה"ל ומערכת הביטחון, גם במחיר של דחיית אספקות ללקוחות מחו"ל.

לדוגמה, מערכות תקשוב שתוכננו לפעול בזירה מרכזית אחת נדרשו לתמוך במהירות במספר חזיתות ובמאות אלפי אנשי מילואים. הדבר חייב הרחבת שרתים, התאמת גרסאות ועבודה רצופה של צוותי פיתוח.

לדבריו, לאחר המענה לצרכים הדחופים חזרה החברה להשקיע גם בטווח של חמש עד עשר שנים. באלביט מכנים את המאמץ הזה N+2: חיפוש אחר טכנולוגיות שעדיין נמצאות בשלבי בשלות נמוכים ושעשויות להפוך לבסיס הדור הבא.

החברה מרחיבה לשם כך את שיתופי הפעולה עם האקדמיה, לרבות הטכניון, אוניברסיטת אריאל והאוניברסיטה העברית, ובוחנת מחקרים בתחומי בינה מלאכותית וטכנולוגיות נוספות לפני שהגיעו לשלב המוצר.

הבינה המלאכותית כבר נמצאת בשטח

לדברי כספי, כמעט בכל אחת מחברות הטכנולוגיה הביטחונית שבהן השקיעה Fresh Defense משולבים כיום רכיבי AI. השימושים משתרעים על פני כל הזירות: כטמ"מים, רחפנים, רובוטיקה קרקעית, מערכות ימיות, מודיעין ועיבוד מידע.

כספי תיאר כדוגמה חברה שמפתחת ישויות דיגיטליות פיקטיביות לפעילות מודיעינית. המערכת מסוגלת ליצור ולנהל אלפי זהויות, להתאים אותן לשפה ולנרטיב המקומיים ולהפיק עבורן טקסט, תמונות וסרטונים. משימות שבעבר חייבו מערך אנושי גדול יכולות, לדבריו, להתבצע כיום בהיקפים רחבים באמצעות תוכנה.

עם זאת, כאשר נשאל מהו התחום החשוב ביותר להשקעה, כספי לא הצביע על אלגוריתם או מערכת נשק. "טלנטים אנושיים", השיב. הצעירים המשרתים בצבא, אנשי הקבע והמילואים, ובהמשך יזמי הסטארט־אפים, הם לדבריו הכוח שמניע את החדשנות.

בסיכום הפאנל ניסח זאת באופן חד יותר: "אנשים, אנשים, אנשים". לצד ההשקעה בכישרונות, הוא קרא לשמור על ענווה ולהניח תמיד שהיריב לומד, מסתגל ומחפש דרכים חדשות לעקוף את היתרון הישראלי.

מהקרקע לחלל

דוידוביץ' הצביע על החלל כאחת הזירות המרכזיות של מערכות ההגנה העתידיות. לווייני תצפית בודדים מספקים תמונה איכותית, אך חולפים מעל אזור מסוים רק במרווחים. קונסטלציות של לוויינים קטנים יכולות לצמצם את הפערים ולספק כיסוי רציף יותר.

גם בתחום התקשורת עשויים לוויינים במסלול נמוך להציע יתרון. לווייני תקשורת גיאוסטציונריים נמצאים בגובה של כ־36 אלף קילומטרים, ולכן סובלים מזמן השהיה שאינו מתאים לכל משימת יירוט. רשת של לוויינים במסלול נמוך יכולה להעביר מידע מהר יותר ולשפר את הקישור בין חיישנים למערכות ההגנה.

השלב הבא עשוי להיות Space-Based Air Defense – העברת חיישנים ואולי גם אמצעי יירוט לחלל. מנקודת תצפית כזאת אפשר לזהות שיגור מוקדם יותר, עוד בשלב ההאצה של הטיל, מבלי שעקמומיות כדור הארץ תחסום את קו הראייה.

מדובר עדיין באתגר טכנולוגי, כלכלי ומדיני גדול, אך לדברי דוידוביץ' זהו אחד הכיוונים שאליהם מתקדם התחום.

עצמאות ישראלית בתוך רשת בינלאומית

גביש הדגיש כי ישראל אינה יכולה להסתמך רק על עצמה. במהלך המלחמה התחבר מערך ההגנה הרב־שכבתי הישראלי למכ"מים, ללווייני התרעה, לספינות ולמערכות יירוט אמריקניות. שיתוף הפעולה אפשר לזהות איומים מוקדם יותר ולחלק את משימות היירוט בין מערכות שונות.

לדבריו, ישראל צריכה לחשוב על הגנה כרשת אזורית ובינלאומית, בראש ובראשונה עם ארצות הברית, אך גם עם שותפים נוספים. החיבור הזה חיוני הן להגנה והן להתקפה.

במקביל, גביש קרא לזהות את הרכיבים הקריטיים שבהם נדרשת "עצמאות כחול לבן". אין צורך לייצר בישראל כל בורג וכל מערכת, אך יש תחומים שבהם תלות בספק יחיד או במדינה זרה עלולה להפוך לסיכון ביטחוני. לכן נדרשים פיתוח מקומי, מלאים מספקים ופיזור מקורות האספקה.

דוידוביץ' סיכם כי מערכת ההגנה העתידית תידרש לפעול בדומה למערכת אבולוציונית: להסתגל לאיומים שלא היו מוכרים בעת שתוכננה. לשם כך יהיה צורך בבינה מלאכותית, במודיעין עדכני, באנשים מיומנים ובארכיטקטורה פתוחה המאפשרת להוסיף חיישנים ואמצעי יירוט חדשים.

המסר המשותף של הפאנל היה כי העליונות הטכנולוגית של ישראל אינה תלויה רק בפיתוח המיירט הבא. היא תישען על היכולת לחבר בין המערכות, לבחור בכל רגע את המענה הנכון, להוזיל את ההתמודדות, לשתף פעולה עם בעלות ברית – ולהמשיך להשתנות מהר יותר מן האויב.

הפוסט פאנל הסיליקון קלאב: הגנת ישראל בדור הבא תהיה מבוססת על רשת הגנה מסתגלת ורב שלבית הופיע לראשונה ב-Chiportal.

מנכ"לית חברת הפודטק Meala הדר אקהויז רזמוביץ׳, הציגה השבוע במפגש הסיליקון קלאב, את החזון והפתרון של החברה לאחד האתגרים הגדולים של תעשיית המזון כיום: כיצד לספק לצרכנים מוצרים טעימים ואיכותיים עם רשימת רכיבים קצרה, נקייה ומובנת.

"הצרכן של היום הוא לא הצרכן של פעם", פתחה רזמוביץ׳ את הרצאתה. "הוא רוצה לדעת מה הוא מכניס לגוף שלו". לדבריה, המגמה העולמית ברורה: צרכנים הופכים למודעים ומדויקים יותר בבחירות שלהם. הם בוחנים בקפידה את רשימת הרכיבים על גבי האריזות, ומתרחקים ממוצרים המכילים שמות ארוכים ובלתי מוכרים כמו מייצבים, הידרוקולואידים ומתחלבים כימיים. "על פי נתונים גלובליים, 67% מהצרכנים בעולם בודקים את רשימות הרכיבים ומוטרדים ממה שהם רואים שם", הדגישה.

המגמה הזו, המכונה "Clean Label" (תווית נקייה), מציבה אתגר עצום בפני תעשיית המזון, ובמיוחד בפני יצרני תחליפי הבשר, החלב והביצים. אותם רכיבים "לא רצויים" הם אלו שמעניקים למוצרים את המרקם, היציבות וה"ביס" הנכון – תכונות המכונות בעגה המקצועית "פונקציונליות". החלופה הנפוצה לרכיבים אלו, ביצים, סובלת בעצמה מבעיות קשות של תנודתיות במחירים, שרשרת אספקה לא יציבה ואלרגניות.

הפתרון: חלבון אפונה עם "כוחות על"

כאן נכנסת לתמונה חברת הפודטק הישראלית Meala. החברה פיתחה פלטפורמה טכנולוגית ייחודית, המוגנת בפטנטים, אשר מעניקה לחלבונים צמחיים פשוטים ומוכרים, ובראשם חלבון אפונה, תכונות פונקציונליות מתקדמות. "לקחנו חלבון אפונה, רכיב שכולם מכירים ואוהבים, ופיתחנו תהליך שמעניק לו יכולות שהוא לא החזיק בהן קודם", הסבירה רזמוביץ׳.

באמצעות תהליכים פיזיקליים ואנזימטיים, הטכנולוגיה של Meala הופכת את חלבון האפונה הרגיל לחומר גלם המסוגל לייצר ג'ל יציב (כמו בחביתה שהופכת מנוזל למוצק), לקשור מים ושמן (אימולסיה) ולהעניק מבנה ומרקם למוצרים.

המשמעות היא מהפכנית עבור יצרני המזון. במקום להשתמש ברשימה ארוכה של מייצבים ותוספים כימיים, הם יכולים להשתמש ברכיב אחד, טבעי ומוכר של Meala, ולהדפיס על האריזה בפשטות: "חלבון אפונה". התוצאה היא לא רק מוצר עם תווית נקייה יותר, אלא לעיתים קרובות גם עם ערכים תזונתיים משופרים – פחות קלוריות, פחות שומן ויותר חלבון.

מהבטחה למסחר: "אנחנו כבר עובדים עם התעשייה"

Meala, הפועלת במודל B2B (עסק לעסק), אינה מוכרת מוצר סופי לצרכן, אלא מספקת את הרכיב החדשני שלה ליצרניות מזון ותאגידי ענק בתחום חומרי הגלם. "אנחנו כבר בשלב הסקייל-אפ המסחרי", ציינה רזמוביץ׳, והוסיפה כי לחברה יש כבר שני הסכמים מסחריים משמעותיים. "הדרך שלנו היא לעבוד עם ה'מייקרוסופט' של עולם הרכיבים, חברות הענק שמספקות חומרי גלם לתעשייה כולה".

החברה, שכבר השלימה סבב גיוס הון (Seed), רשמה שני פטנטים על הטכנולוגיה שלה בארה"ב, באירופה ובישראל.

הפוסט חלב מאפונה הופיע לראשונה ב-Chiportal.

במפגש סיליקון קלאב שהוקדש לחלופות מזון מן החי, אחת ההרצאות שסיקרנה במיוחד עסקה בקטגוריה שבישראל כבר מזמן הפכה לסמל: “חלב בלי פרה”. ד״ר אייל איפרגן, מנכ״ל ומייסד־שותף של Imagindairy, תיאר כיצד החברה מייצרת חלבוני חלב באמצעות תסיסה מדויקת – ובמילים פשוטות, הופכת מיקרואורגניזמים למעין “מפעלים” שמפרישים את החלבון הרצוי, בלי משק חלב ובלי רפת.

כבר בתחילת דבריו איפרגן ניסה להסביר לקהל מה בדיוק נמכר כאן: לא “משקה שיבולת שועל משודרג”, אלא רכיב שמכוון להעניק למוצרי מזון את מה שצרכנים מצפים לקבל מחלב אמיתי – תפקוד במטבח, מרקם, וקשת שימושים רחבה. “אנחנו מתמקדים בעיקר בחלבוני מי־גבינה”, הוא אמר, תוך השוואה מוכרת מעולם חדרי הכושר, שם אבקות חלבון רבות מבוססות על מי־גבינה.

מהטקסט הגנטי עד אבקת החלבון

לפי התיאור בהרצאה, התהליך מתחיל בבחירת החלבון ובתכנון הדרך שבה המיקרואורגניזם ייצר אותו. בפועל מדובר בטכנולוגיית תסיסה מדויקת שמוכרת מהתעשייה (למשל לייצור אנזימים ומרכיבי מזון), אבל כאן היא מכוונת לחלבוני חלב ספציפיים. בדיווחים קודמים על החברה צוין שהיא מייצרת בטא-לקטוגלובולין (β-lactoglobulin), חלבון מרכזי במי־גבינה, ובמקביל עובדת גם על קזאין – קבוצת חלבונים שממלאת תפקיד קריטי במבנה של מוצרי חלב, במיוחד גבינות.

איפרגן תיאר זאת כפס ייצור ביולוגי: המיקרואורגניזם גדל במכלי תסיסה, מפריש את החלבון, והחברה “מושכת” אותו ומרכזת אותו למוצר חלבון שניתן לשנע ליצרני מזון. ברגע שיש אבקת חלבון, אפשר – לפחות עקרונית – “להרכיב” מוצרים מוכרים: חלב לשתייה, יוגורט, גלידה, גבינות ומוצרי אפייה, כשאת הטעם, השומן והמרקם אפשר לכוונן לפי המוצר הסופי והמותג. גם זה היה מסר שחזר בהרצאה: לא חייבים לשנע “חלב נוזלי” כמו בתעשייה המסורתית; אפשר לשנע את רכיב הליבה ולהפוך אותו למוצר מקומי קרוב לשוק היעד.

ברמת הצרכן, החברה משווקת את ההבטחה בצורת “בלי חלק מהחסרונות” – למשל ללא לקטוז וללא כולסטרול. כך זה מופיע גם בתיאורי החברה בתקשורת ובאתר הרשמי שלה. (Green Queen)

המודל העסקי: לא מדף בסופר, אלא B2B

איפרגן הדגיש שהחברה אינה מנסה כרגע לבנות מותג צרכני שמוכר ישירות לציבור. “המודל שלנו הוא B2B”, הוא אמר, והכוונה היא למכירה של רכיב החלבון ליצרני מזון וחברות חלב שירכיבו את המוצר הסופי וימכרו אותו תחת המותגים שלהן. גישה זו עולה גם מראיונות קודמים, שבהם צוין שהחברה פועלת מול שותפים תעשייתיים, אך אינה חושפת שמות בגלל הסכמי סודיות. (Green Queen)

בנקודה הזו ההרצאה התחברה לשאלת “למה דווקא חלב”. איפרגן הציג את תעשיית החלב המסורתית כקטגוריית מזון יעילה ותחרותית מאוד, עם שרשרת אספקה משוכללת ועם מחירים שנשחקו במשך דורות – ולכן גם כאתגר לא קטן לסטארט-אפ שמנסה להכניס טכנולוגיה חדשה לתחום “קומודיטי”. במילים אחרות: זה לא שוק שקל לנצח בו רק עם סיפור טוב.

רגולציה, קנה מידה ומחיר: שלושת המבחנים האמיתיים

בדיון עם הקהל עלו שוב ושוב שתי שאלות שמלוות כמעט כל סטארט־אפ בתחום: האם זה מאושר, והאם זה יהיה זול.

בצד הרגולטורי, ל-Imagindairy יש כבר נקודת פתיחה משמעותית: החברה קיבלה מכתב “אין שאלות” מה-FDA על חלבון בטא-לקטוגלובולין שהיא מייצרת, במסגרת הודעת GRAS (Generally Recognized as Safe), ובישראל היא קיבלה אישור ממשרד הבריאות לשיווק החלבון כתוסף/מרכיב ליצרני מזון. (HFP App External)

בצד של קנה המידה, איפרגן תיאר מעבר מיכולת פיתוח ליכולת ייצור תעשייתית. בהקשר הזה דווח בעבר שהחברה החלה להפעיל מתקן בקיבולת תסיסה של 100,000 ליטר – סדר גודל שמטרתו לאפשר ייצור אב־טיפוס ותצוגות מוצר בכמויות רלוונטיות לתעשייה. (Green Queen)

ועדיין, הוא לא הציג את ההגעה למחיר תחרותי כמשהו שקורה “בלחיצת כפתור”. להפך: הוא תיאר השקעות כבדות, תהליך ארוך, והבדל מהותי בין “מוצר עובד” לבין “מוצר שמנוצח את המספרים” – אנרגיה, חומרי גלם, ניקוי והפרדה, והכי חשוב: ניצול מלא של המתקן לאורך זמן. רק כאשר מגיעים ל”סקייל מלא”, אמר, נפתחת האפשרות להגיע למחיר שמתקרב לחלב הקלאסי, ואולי אפילו עוקף חלופות אחרות.

ומה לגבי “בריא יותר”: איפה חשוב לדייק

במהלך ההרצאה נשזר גם מרכיב הבריאות והסביבה. איפרגן טען שהתהליך יכול לחסוך פליטות, מים ושטחי קרקע לעומת תעשיית החלב המסורתית – והציג מספרים (כמו 80% פחות פליטות ו־80% פחות מים) כטענה מרכזית. מאחר שמדובר במספרים שתלויים בשיטת חישוב ובתרחיש ייצור, כדאי להתייחס אליהם כהערכות שמקורן בהצהרות החברה או בהשוואות של חברות דומות, ולא כנתון אחיד שמוסכם על כלל הספרות המדעית. (Green Queen)

ובצד הבריאות, עלתה שאלה חשובה מהקהל שמבלבלת לא מעט צרכנים: מה ההבדל בין רגישות ללקטוז לבין אלרגיה לחלב. כאן צריך לדייק: “ללא לקטוז” יכול להתאים לרבים שסובלים מאי־סבילות ללקטוז, אבל אם החלבון שמיוצר בתסיסה זהה (או דומה מאוד) לחלבון חלב רגיל, הוא עדיין עלול להיות בעייתי למי שאלרגיים לחלבוני חלב. ההבחנה הזו הופיעה גם בדיווחים קודמים על החברה ועל השוק כולו. (Times of Israel)

בסיכום, ההרצאה של איפרגן הציבה את Imagindairy במקום מעניין על המפה: מצד אחד, טכנולוגיה שמנסה לשחזר “חלב כמו שהוא” ולא רק תחליף צמחי; מצד שני, מסלול מסחור שמחויב לעבור דרך רגולציה, מתקני תעשייה, ושותפים גדולים. כמו שהוא עצמו רמז לקהל, לא מדובר בעוד דמו חמוד – אלא במרוץ קלאסי של פודטק: מי מגיע ראשון למחיר, לטעם ולכמויות שמאפשרים להפוך חידוש למוצר יומיומי.

הפוסט חלב בלי פרה, אבל עם אותם חלבונים: איך “תסיסה מדויקת” מנסה להביא את מוצרי החלב לעידן חדש הופיע לראשונה ב-Chiportal.

במפגש הרבעוני של הסיליקון קלאב – פורום מנכ"לי חברות ההייטק בישראל, זכו משתתפי המפגש להכיר באופן נדיר לציבור אזרחי את תפיסת ה“עליונות הדיגיטלית” של צה״ל בעידן המערכות הלומדות. אלוף אביעד דגן, ראש אגף התקשוב (וההגנה בסייבר), טייס קרב לשעבר ומפקד בסיס חצרים בעברו, שהספיק להיות שותף להקמת שלושה מיזמי הייטק מצליחים לפני שחזר ללבוש מדים, פרש בפני הנוכחים את מפת הקרב החדשה: קרב יומיומי בין טכנולוגים, שבו מי שמסדר את הדאטה, שולט בעננים ומנצח במאבק בין תוקף לנתקף במרחב הסייבר והעולם הדיגיטלי. כבר בפתח דבריו דגן הבהיר שהאגף שעליו הוא מפקד מחזיק שלוש משימות יסוד: הגנת הסייבר לכל המערכת הצה״לית (כולל מרכזים לאומיים ייעודיים), עליונות בספקטרום האלחוטי מן הקרקע דרך הים ועד האוויר, והקמה והפעלה של שכבת התשתיות הדיגיטליות — אופטיקה, רשתות תמסורת, עננים ושירותי ליבה — המאפשרת ליחידות הפיתוח והמבצעים לבנות אפליקציות ויכולות במהירות ובקוהרנטיות. “אנחנו לא בונים את האפליקציה שמטיסה את המטוס או מנהלת את הכלי הימי,” הסביר, “אבל אנחנו בונים את היסודות — מהרשת ועד הענן — כדי שמי שבונה את היישום יוכל לרוץ בבטחה.”

במרכז ההרצאה עמדה תמונת איום מפוכחת: איראן, אמר דגן, עברה בשנים האחרונות “מכשלונות קולניים להצלחות מקומיות במרחב הלאומי” — לא בצה״ל, אלא במרחב אזרחי־ממשלי; הצלחות שהן בעיקר תוצאה של למידה הנדסית עקבית מצד יריב שיודע להשתכלל. “הם לא נכנסו לצה״ל,” הדגיש, “וזה לא קורה מעצמו. זו תוצאה של ארכיטקטורה, משמעת והגנה רב־שכבתית.” מול היריב, צה״ל מפעיל ארבעה קווי פעולה: החזרת מיקוד ליבה לחטיבות ההגנה בסייבר כדי לעסוק 24/7 ב“הקשחת הכוח”; יציאה “מחוץ לחומות” בשיתופי פעולה עם שב״כ וגופים אזרחיים כששרשראות אספקה וסביבות מחוברות מחייבות פעולה רוחבית (“אם נכנסים ב־X מגיעים ל־Y”); שיתופי מודיעין ומתודולוגיות עם מעצמות סייבר וטכנולוגיה; ושילוב בינה מלאכותית כשכבה משרתת, לא מחליטה, כך שתמיד “אדם בלולאה” משלים ומבקר את המכונה.

דגן הקדיש חלק נכבד לשאלה כיצד בכלל מייצרים “בינה” מועילה במערכת ענקית כמו צה״ל. לדבריו, לפני מודלים — יש דאטה. צה״ל הוא “ערימה אינסופית של נתונים”, ולכן נעשה מאמץ רב־שנים בהנדסת מידע: סידור, קיטלוג, מידור והנגשה בין איים מבצעיים שהיו פעם מבודדים. מתוך זה נולד פרויקט דגל שהוא הגדיר “מפעל המידע המבצעי”: ענן נתונים אחוד, עם כלי ETL, תקינה והרשאות, שמאפשר למפקד לשאול שאילתות בשפה טבעית ולקבל תמונת מצב עדכנית ומדויקת. כדי להאיץ את היישום הזה, מוקמת בימים אלה חטיבת דאטה ובינה מלאכותית ייעודית, שתאגם את נכסי המידע ותהפוך מודלים ושירותים ליכולות מדף לכלל המערכים — “כמו בהייטק, רק בקצב צה״לי,” אמר בחצי חיוך. סביב המאמץ הזה פועלות קבוצות Data Science עילית — בוגרי 8200, תלפיות וגמא — שמפתחות מודלים תחת משטר הגנה קפדני והופכות אותם לשירותים חוזרים לשימוש רחב.

הענן, בליבת האסטרטגיה, אינו “ענן אחד” אלא תערובת של תצורות: ענן מבצעי פנימי סגור, “ענן ביטחוני” שהוא למעשה תצורת ענן ציבורי מבודלת פיזית ולוגית, וכן שימושים נקודתיים בעננים ציבוריים — כולם תחת שליטה הדוקה ב“שיברים” (שערי החיבור), מפתחות ואודיט. “אין קו פתוח,” ניסח בפשטות. “אנחנו שולטים בשערים ובמפתחות. זה אתגר קצה ויש מעט מדינות שמבצעות אותו בהיקף כזה.” ההפרדה הזו, לצד שליטה בנתיבים ובמפתחות שירותי ה-AI שספקים מכניסים לתצורה המבודלת, מאפשרת ליהנות מגמישות של ענן ועדיין לשמור על משטר ביטחוני קשיח.

במקביל לשינוי הטכנולוגי, אגף התקשוב עובר שינוי ארגוני עמוק: שלוש “חטיבות־מוצר” עצמאיות — הגנת סייבר, ספקטרום, דאטה/AI — פועלות במודל של צוותים אוטונומיים עם מחזורי מסירה קצרים. “בעולם הדיגיטל אי אפשר לנהל פרויקט עשר שנים’,” אמר דגן. “חושבים, בונים, מפעילים. מודדים. חוזרים.” זהו אימוץ מוצהר של נוהלי הייטק בתוך גוף צבאי, שנועד לצמצם את הפער בין קצב החוץ לקצב הצבא. הקיצור במחזורי הפיתוח וההפעלה, לדבריו, הוא לא רק עניין של נוחות — אלא ציווי מבצעי.

מעבר לטכנולוגיה ולמבנה, דגן חזר שוב ושוב ל“נשק העל” של התקשוב: האדם. האגף מחזיק את “כל שלשלת התפקידים” — מטכנאי שמפעיל ציוד בתווך אויב ועד מהנדס שמפתח מודלים בבור. הסגירה הזו, של שטח, פיתוח והפעלה, מייצרת תכלול שמאיץ השפעה מבצעית. הוא הדגיש במיוחד את שילוב הנשים: “בחלק מהצמתים חצי מהקצונה — נשים. זהו פוטנציאל איכותי גבוה ואנחנו משקיעים בו,” אמר, וציין שהמגוון האנושי תורם לא רק לצדק חברתי אלא להישגים הנדסיים ממשיים.

אף שמדובר בהרצאה צבאית, דגן לא נמנע מלשרטט לקחים ישירים לארגונים אזרחיים: שרשראות תמיכה (Help Desk) הן יעד קבוע לתוקפים, יש להקשות על איפוסי זהות ולחייב אימותים חזקים מסוג Passkeys מול המכשיר עצמו; אפליקציות שליטה מרחוק כמו Anydesk הן גשר נוח לתוקפים אל סביבת ה-SSO; ויחד עם פריצות הדרך של ה-AI חובה לאמץ “היגיינת פרומפטים” ומדיניות DLP מודרנית המתייחסת לא רק לנתונים אלא גם להקשרים ולשיח עם מודלים. “משמעת תהליכית וטכנולוגית היא תנאי מינימום,” סיכם, “בצה״ל ובתעשייה כאחד.”

נקודה אסטרטגית נוספת שקיבלה מקום בהרצאה היא המעבר לנגב. אגף התקשוב, יחד עם גופים נוספים בהמשך, עובר למרחב באר שבע — אקוסיסטם שבו אקדמיה, ענקיות טכנולוגיה וסטארטאפים יוצרים “אינקובטור של חדשנות”. המעבר, אמר דגן, הוא גם הזדמנות לאומית וגם צורך מבצעי: מרחב שמאפשר גיוס, שימור ופיתוח של טאלנטים, מחקר יישומי עם האוניברסיטה ושותפות הדוקה עם התעשייה.

כמי שמוביל את “מנועי העומק” של חזית דיגיטלית, דגן לא ניסה לייפות: מדובר ב“קרב יומיומי בין טכנולוגים”. אך הטון היה אופטימי ומגויס. ההצלחות המבצעיות האחרונות — עד כמה שאפשר לדבר עליהן בפומבי — נשענות כמעט כולן על דיגיטל: סנסורים, רשתות, עננים, דאטה, מודלים, והכי חשוב — אנשים שיודעים לחבר הכול בזמן. “ידנו על העליונה,” אמר בפשטות, “כל עוד נמשיך לשמור על משמעת דאטה, על ארכיטקטורה ועל עליונות עננית — ותמיד נשאיר אדם בלולאה.”

הפוסט עליונות דיגיטלית בדור המערכות הלומדות: אלוף אביעד דגן הציג בסיליקון קלאב את תורת הלחימה הדיגיטלית של צה״ל הופיע לראשונה ב-Chiportal.

מיקי בודאי, מהיזמים הבולטים של תעשיית הסייבר הישראלית ומי שכבר עמד מאחורי ארבעה אקזיטים מרשימים, הציג במפגש הסיליקון קלאב שהתקיים ב-30 בספטמבר 2025 תמונה מטרידה של עולם הזיהוי והאימות הארגוני. “אנחנו נמצאים בעידן שבו כל מה שהכרנו – קול, וידאו ואפילו מסמכים רשמיים – כבר לא מהווים הוכחה אמינה לזהות. הדיפ-פייק שבר את הכללים,” פתח בודאי.

הונאת הדיפ-פייק: 25 מיליון דולר ש”נעלמו” בזום

בודאי סיפר מקרה אמיתי שהתרחש בחברה גלובלית עם אלפי עובדים. אחד מאנשי הפיננסים הוזמן לשיחת זום בה השתתפו, לכאורה, המנהל הפיננסי הראשי (CFO) ואנשי כספים נוספים. במהלך הפגישה הוסבר על עסקה דחופה, והעובד התבקש לבצע העברות כספים. “הוא ירד מהזום והעביר סכום כולל של 25 מיליון דולר. רק אחר כך התברר – אף אחד מהמשתתפים לא היה אמיתי. הכול היה דיפ-פייק מתוחכם,” אמר בודאי.

לדבריו, זו אינה תקרית בודדת: “יש עוד אירועים רבים, רובם לא מתפרסמים בגלל הבושה והפגיעה במוניטין. הבסיס שעליו נשענו – אימות באמצעות קול, וידאו או תעודות – פשוט קרס.”

כששיטות האימות המסורתיות נשברות

בודאי הדגיש כי גם במצבים יומיומיים – שכחת סיסמה או אובדן פרטים מזהים – תהליכי שחזור זהות בבנקים ובארגונים אחרים נשענים על שיחות קוליות, אימות וידאו או הצגת תעודה מזהה. “היום אי אפשר לסמוך על אף אחד מהדברים האלה. הכל ניתן לזיוף ברמה שמבלבלת גם מערכות וגם בני אדם,” אמר.

כדי להתמודד עם הסיכון, המליץ לבחון מחדש תהליכי קבלת החלטות בארגונים: “לאשר עסקאות רק בערוצים פנימיים מוגדרים מראש – למשל, קבוצות סגורות ב־Slack. לא משנה כמה טלפונים או זומים יגיעו – בלי הערוץ הרשמי, זה לא עובר.”

הפריצה ליגואר לנד רובר: נזק של מאות מיליונים

בודאי עבר לסקור דוגמה אחרת – התקיפה על יגואר לנד רובר. לדבריו, קבוצת האקרים חדרה למערכות ה־IT, ניצלה פרטי כניסה שהושגו דרך מערכת Jira, והצליחה לשתק את פסי הייצור במשך שבועות. “החברה הפסידה מאות מיליוני דולרים. וזה קרה בגלל סיסמה אחת שנגנבה,” הסביר.

הוא הדגיש כי מדובר בדפוס חוזר: “התוקפים מתחילים בנקודת כניסה שולית – תחנת עבודה של קבלן משנה, משתמש חיצוני – ומשם מטפסים פנימה עד להשבתה מוחלטת של הארגון.”

סיסמאות – טכנולוגיה בת 60 שנה שצריכה להיעלם

בודאי קרא לנטוש בהקדם את השימוש בסיסמאות: “סיסמאות הן טכנולוגיה מיושנת בת יותר משישים שנה. גם שימוש ב־Authenticator למיניהם אינו מספיק, כי התוקפים יכולים לשכנע את המשתמש ללחוץ ‘כן’ ולפתוח בפניהם את הדלת.”

הפתרון, לדבריו, נמצא ב־Passkeys – טכנולוגיה ביומטרית שמבוססת על זיהוי פנים או טביעת אצבע ישירות מול המכשיר של המשתמש. “רק Passkeys מבטיחים שהאימות מתבצע מול הדיבייס האמיתי ולא מול תוקף מרוחק. זו הדרך הנכונה לארגונים,” אמר.

MGM וה־Help Desk: נקודת תורפה מוכרת

בודאי הזכיר גם את המתקפה המתוקשרת על רשת המלונות MGM. התוקפים התקשרו ל־IT Help Desk, הציגו עצמם כעובדים, ענו על שאלות זיהוי בסיסיות ואף קיבלו קוד SMS. כך הצליחו לאפס סיסמאות ולחדור לרשת כולה.

“זה קורה כל הזמן, לא רק ב־MGM. ה־Help Desk הוא נקודת תורפה חמה. גם אם נעבור ל־Passkeys, צריך לבדוק היטב איך מתבצע תהליך איפוס החשבונות,” ציין בודאי.

מתקפות דרך טלפונים אישיים ואפליקציות

בהמשך סיפר מקרה אישי: רעייתו קיבלה התראה מזויפת באייפון על מחסור ב־disk space. היא הורידה אפליקציה זדונית שפתחה גישה מלאה למכשיר. “זה נראה כמו הודעת מערכת לגיטימית. בפועל זו הייתה הונאה מתוחכמת דרך פרסומות בתוך אפליקציה,” סיפר.

בודאי התריע במיוחד מפני שימוש באפליקציות השתלטות מרחוק כמו Anydesk, המשמשות תוקפים להתחזות לאנשי תמיכה. “כשעובד מקבל שיחה כביכול מה־IT של החברה ומתבקש להתקין Anydesk – הוא מעניק לתוקף גישה לכל מערכות הארגון.”

לדבריו, הבעיה מחריפה משום שארגונים רבים מאפשרים חיבור של טלפונים אישיים לאימייל, לסלאק ולמערכות פנימיות אחרות. “זהו כר פורה לפעילות התקפית, במיוחד דרך קבלני משנה וחברות שירות,” הוסיף.

פתרונות: שילוב בין תהליכים לטכנולוגיה

כשהתבקש להתמקד בפתרונות, סיכם בודאי: “אין פתרון יחיד. צריך גם פרוססים וגם טכנולוגיה.”

בצד התהליכי – למפות את נקודות התורפה הארגוניות ולבנות מנגנוני אישור שאינם נשענים על קול או וידאו. בצד הטכנולוגי – לאמץ Passkeys ויכולות מתקדמות לזיהוי השתלטות על מכשירים מרוחקים.

“בסופו של דבר, רוב ההתקפות מתחילות בהשתלטות על חשבון משתמש. 70–80 אחוז מהמקרים כוללים מרכיב כזה. מי שיתכנן נכון את תהליכי ההזדהות – יחסוך לעצמו קטסטרופות,” קבע.

בודאי חשף את עומק המשבר בעולם הזיהוי והאימות, אך גם הציעה מסלול ברור לפתרון: שילוב של תהליכי עבודה הדוקים וטכנולוגיות מתקדמות. “זה לא מדע מסובך,” אמר לסיום, “זה פשוט עניין של לקבל החלטות נכונות בזמן. כל ארגון חייב לעשות את זה – לפני שהוא מוצא את עצמו בכותרות בעקבות מתקפה.”

הפוסט מיקי בודאי,  Transmit Security : "אי אפשר לסמוך עוד על קול, וידאו או תעודות – הדיפ-פייק שבר את כללי המשחק הופיע לראשונה ב-Chiportal.

בפורום מנכ״לי ההייטק Silicon Club  התקיים השבוע מפגש נוסף, שנפתח בהרצאת אורח קצרה של שי און, מייסד ונשיא חברת Akeyless. און, יזם ותיק עם מעל שלושה עשורים של ניסיון בתעשיית הסייבר, הציג בפני משתתפי הפורום את החזון הטכנולוגי של החברה שהקים, המתמודדת עם אחת הבעיות הקריטיות ביותר של עולם ה-IT: ניהול זהויות לא אנושיות והגנה על נתונים בעידן הבינה המלאכותית.

בפורום מנכ״לי ההייטק Silicon Club  שהתקיים השבוע הציג שי און, מייסד ונשיא חברת Akeyless את החזון הטכנולוגי של החברה שהקים, המתמודדת עם אחת הבעיות הקריטיות ביותר של עולם ה-IT: ניהול זהויות לא אנושיות והגנה על נתונים בעידן הבינה המלאכותית.

און הסביר כי עולמות אבטחת המידע עברו שינוי יסודי. אם בעבר האיום המרכזי נגע למשתמשים אנושיים בעלי שם משתמש וסיסמה, הרי שכיום מוקד התקיפה עבר אל ה-machines – יישומים, שירותי ענן, ממשקי API, מאגרי נתונים ואפליקציות.

״על כל עובד בארגון קיימות היום עשרות רבות של זהויות מכונה, ביחס של אחד ל-85,״ אמר און. המשמעות היא שכמות השירותים האוטונומיים שפועלים עבור כל משתמש עצומה, ובכל רגע הם צורכים ומנהלים מידע רגיש מאחורי הקלעים.

הופעת AI-agents החריפה את האתגר: ״סוכני בינה מלאכותית פועלים באופן עצמאי, בלי שהמשתמש אפילו מודע לכך. זה הופך את שאלת ההגנה על זהויות מכונה לאחת הקריטיות ביותר כיום,״ הדגיש.

הפתרון: כספת ענן עם פטנט ייחודי

Akeyless פיתחה טכנולוגיה ייחודית בשם Distributed Fragments Cryptography (DFC), המפצלת מפתחות הצפנה לחלקים שניתן להפעיל מבלי לחברם. כך, המפתח המלא אינו נחשף לעולם, אפילו לא לחברה עצמה.

על בסיס שיטה זו בנתה החברה כספת ענן (Secrets Vault) לניהול זהויות ואסימוני גישה של אפליקציות. הגישה מבוססת Just in Time – זהות נוצרת רק לרגע השימוש ונמחקת מיד בתום הסשן. המערכת פועלת בעקרון Zero Trust: גם ל-Akeyless וגם לספקי הענן אין אפשרות לשחזר את הסודות; רק ללקוח עצמו שמור המפתח.

פעילות גלובלית ולקוחות ענק

למרות שמרכזה בישראל, עיקר פעילותה של Akeyless מתבצע בשוק האמריקני. בין לקוחותיה: Walmart, Kroger, CVS, Dropbox, לצד חברות ישראליות כגון דב״א, וויקס, אורברין וצִים.

און סיפר כי רק מול Walmart מנהלת המערכת יותר מ-15 מיליארד פעולות אימות בחודש – נתון שממחיש עד כמה קריטית ההגנה על זהויות לא אנושיות.

תחרות ושוק

בזירת התחרות מתמודדת Akeyless מול חברות ענק: CyberArk, שנרכשה על ידי Palo Alto Networks בכ-30 מיליארד דולר, ו-Shico, שנרכשה על ידי ID ב-5.5 מיליארד דולר. לדבריו של און, הטכנולוגיה שפיתחה החברה מציבה אותה כחלופה מתקדמת, עם חיסכון של עד 70% בעלויות תפעול לעומת פתרונות מתחרים.

הפוסט נשיא Akeyless בסיליקון קלאב: האתגר האמיתי הוא הגנה על זהויות לא אנושיות הופיע לראשונה ב-Chiportal.

במפגש פורום הסיליקון קלאב שהתקיים ב-1 באפריל במוזיאון אנו באוניברסיטת תל אביבהתקיים פאנל בנושא "כמה זמן נותר לכם עד שבוט יחליף אתכם?

בפאנל זה נדונו שאלות מהותיות על עתיד העבודה בעידן הבינה המלאכותית, והאם ובאיזה מידה מערכות חכמות יוכלו להחליף את העובד האנושי. המשתתפים בפאנל כללו את פרופ' גיל אפשטיין, לשעבר דיקן מדעי החברה באוניברסיטת בר אילן וכיון מרצה וחוקר בכיר במרכז טאוב; את ענבל נצר לנציאנו, יועצת ניהול ומנהיגות; את דניאל שרייבר, מנכ"ל חברת למונייד ומייסד מכון מוזאיק למדיניות בינה מלאכותית; ואת פרופ' ענת לכנר, פרופסורית למנהל עסקים ב-Stern School of Business של NYU, המתמחה בהטמעת שינוי בארגונים. את הפאנל הנחה שלמה גרדמן מנכ"ל ASG .

"כמה זמן נותר לכם עד שבוט יחליף אתכם?"

לשאלת שלמה גרדמן "כמה זמן נותר לכם עד שבוט יחליף אתכם?" הגיבו משתתפי הפנל כדלהלן. שרייבר הסביר כי התהליך אינו מתרחש בין לילה, אלא הוא מתפתח בהדרגה. הוא התייחס למחקרים ולנתונים שנאספו, בהם נמצא כי בתוך שנה אחת נראה עליה בכ-12% עד 17% בחשיפה לטכנולוגיות בינה מלאכותית, אך כמובן שההערכה תלויה בגורמים רבים – כמו מידת האימוץ בשוק, ההשקעה בהכשרת עובדים והתאמת המדיניות הציבורית. הוא הדגיש כי הטמעת המערכת לא נועדה להחליף את העובד האנושי באופן מוחלט, אלא להעצים ולייעל את תהליכי העבודה בשילוב טכנולוגי.

פרופסור אפשטיין הרחיב והסביר שהנתונים והתחזיות בנושא משתנים ממחקר למחקר, כאשר יש המצביעים על כך שייתכן עד 30% מהעובדים יושפעו מהתקדמות טכנולוגית זו. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר בתהליך תלוי הגורמים הקשורים להסתגלות הממשל והארגונים לשינויים הטכנולוגיים. לפי דבריו, לא מדובר בהחלפה מוחלטת ביום אחד, אלא בשינוי מתמיד שדורש גם התייחסות לחוסן החברתי והכלכלי של העובדים, ולמציאת פתרונות שיבטיחו מעבר חלק לעידן שבו הטכנולוגיה ממלאת תפקיד מרכזי בתהליכי העבודה.

נצר-לנציאנו הביאה נקודת מבט ניהולית רחבה והסבירה כי מעבר לספור העובדים שעלולים להימחלף, יש להתמקד בשאלה מהי המשמעות של שילוב טכנולוגיות חכמות בתוך מערכת העבודה. לפי דבריה, לא מדובר רק בהחלפת כוח אדם בטכנולוגיה, אלא בשינוי מהותי באופן שבו אנו חושבים, לומדים ומתפתחים כעובדים וכחברה. היא הדגישה את הצורך בבניית מערכות הכשרה מחודשות, שמטרתן להכשיר את העובדים לשימוש מושכל בטכנולוגיה, ובכך לאפשר להם לא רק להתאים את עצמם למציאות המשתנה, אלא גם להתפתח ולהעצים את יכולותיהם האישיות והמקצועיות.

פרופ' לכנר, שהתמקדה בהיבטים הארגוניים והחינוכיים, ציינה כי מעבר להחלפה הטכנית, אנחנו עדים לשינוי באופן שבו נבנה המשמעות של עבודה בחברה. היא הסבירה שהשאלה "כמה זמן נותר לכם עד שבוט יחליף אתכם?" אינה מתייחסת רק להיבט הכלכלי או הטכנולוגי, אלא גם לשינוי בתפקידים ובמיומנויות הנדרשות מהעובד. על פי דבריה, עלינו להשקיע במערכת חינוכית המקדמת חשיבה ביקורתית, יצירתיות והתמודדות עם הטכנולוגיה, כדי לאפשר לעובדים להשתלב באופן חיובי ומקצועי בעידן החדש.

ההיערכות לעידן הבינה המלאכותית

מעבר לשאלה המרכזית, הדגישו המשתתפים כי ההתמודדות עם הבינה המלאכותית אינה רק סוגיה טכנולוגית, אלא נוגעת בכל הרבדים של החברה – הכלכלה, החינוך, התרבות והמדיניות הציבורית. שרייבר סבר שיש לאמץ את הבינה המלאכותית בצורה ביקורתית ואחראית, תוך שילובה עם אמצעים נוספים כמו חיפוש מידע מתקדם וניהול תהליכים. לדבריו, זהו כלי שיכול להעצים את היעילות וליצור הזדמנויות חדשות אם רק נשתמש בו בצורה מושכלת.

נצר-לנציאנו הדגישה את חשיבות גיבוש מדיניות לאומית שתכוון את האימוץ הטכנולוגי. היא הסבירה שמדיניות כזו תצטרך לכלול צעדים שיבטיחו כי למרות שהטכנולוגיה עשויה להחליף חלק מהתפקידים, היא תאפשר גם יצירת תפקידים חדשים ותתרום לאיכות חיים גבוהה יותר. בנוסף, היא ציינה את האתגר של שמירה על ערכי החברה והמשכיות תרבותית, כאשר ההתקדמות הטכנולוגית לא תעלה על חשיבות ההיבט האנושי והערכי.

פרופ' לכנר חיזקה את דברי עמיתיה והוסיפה שההיערכות לשינויים דורשת שינוי יסודי גם במבנה הארגוני ובאופן בו אנו מגדירים את התפקידים בתוך המוסדות. על פי דבריה, יש לבנות מחדש את המערכת הארגונית כך שתאפשר אינטגרציה חלקה של טכנולוגיות חכמות, תוך שמירה על המעבר הדרגתי שיבטיח את המשכיות הפעילות העסקית והחברתית. היא הדגישה את הצורך בהכשרת עובדים מחדש ובפיתוח מיומנויות חדשות שיאפשרו לעובדים לתפקד בסביבה המשתנה במהירות.

השלכות פילוסופיות

במהלך הדיון ניכרה חשיבה מעמיקה על המשמעויות של המעבר לעידן הבינה המלאכותית, כאשר כל אחד מהמשתתפים הביא את זווית הראייה הייחודית שלו והביע את מחשבותיו בצורה מפורטת. שרייבר הסביר: "המעבר לבינה מלאכותית קורה במהירות, אך ההטמעה תלויה בגורמים רבים כמו האימוץ בשוק וההשקעה בהכשרת העובדים." ציטוט זה מעיד על ההבנה שהשינוי אינו קורה בבת אחת, אלא הוא תהליך הדרגתי המצריך השקעה ושינוי מערכתית בכל הרבדים – מהתשתיות הטכנולוגיות ועד להון האנושי.

פרופסור אפשטיין התייחס באופן מעמיק לנתונים ולתחזיות בתחום, ואמר: "יש הטוענים שאולי 30% מהעובדים יושפעו מהשינויים, אך מדובר בתהליך מתמשך ומורכב שמשתנה בהתאם להקשר החברתי והמדיני." דבריו מדגישים את הצורך להסתכל מעבר למספרים ולראות את ההשפעה ההולכת וגדלה של הטכנולוגיה על שוק העבודה, כאשר ההסתגלות תלויה גם בגורמים חברתיים ומדיניים, שאינם ניתנים לחיזוי מדויק מראש.

נצר-לנציאנו הרחיבה על ההיבט הניהולי והחברתי של השינוי והסבירה: "השאלה איננה רק כמה זמן יקח עד שבוט יחליף את העובד, אלא כיצד נשתמש בטכנולוגיה כדי לשפר את יכולותינו האישיות והמקצועיות." היא הדגישה את הצורך להתמקד ביצירת ערך מוסף, בכך שנעבור מהתמקדות בהחלפה טכנית בלבד לשילוב של יכולות אנושיות עם הטכנולוגיה, מה שיאפשר לעובדים להתפתח ולתרום בצורה משמעותית יותר במסגרת הארגונית והחברתית.

פרופ' לכנר סיכמה את האתגרים וההזדמנויות בעידן הבינה המלאכותית וניסחה זאת כך: "עלינו להשקיע בחינוך ובהכשרת עובדים כדי להבטיח התמודדות חיובית עם השינויים הטכנולוגיים ולהפיק מהם סינרגיה אמיתית עם המערכות החדשות." הצהרה זו מצביעה על החשיבות של בניית מערכת חינוכית ומקצועית המתאימה לעידן החדש, שבה העובד לא רק מקבל כלים טכנולוגיים אלא גם מפתח חשיבה ביקורתית, יצירתיות ויכולת הסתגלות המתאימה לשינויים המהירים בשוק העבודה.

הפוסט פנל מומחים בסיליקון קלאב: רובוטים ובינה מלאכותית יחליפו את רוב בעלי המקצוע בקרוב הופיע לראשונה ב-Chiportal.