גלובלפאונדריז פתחה חזית משפטית נגד טאואר סמיקונדקטור במהלך שעלול להפוך לאחד העימותים הבולטים השנה בשוק הפאונדרי המתמחה. החברה האמריקנית הודיעה ב־26 במרץ 2026 כי הגישה שתי תביעות בבית המשפט הפדרלי במחוז המערבי של טקסס וכן תלונה לנציבות הסחר הבינלאומית של ארה״ב, בטענה שטאואר מפרה 11 פטנטים אמריקניים הקשורים לטכנולוגיות ייצור שבבים. לצד פיצויים כספיים, GF מבקשת גם צווי מניעה שיחסמו יבוא ומכירה בארה״ב של מוצרים שלטענתה מבוססים על הטכנולוגיות שבמחלוקת.

לפי הודעת GF, הפטנטים נוגעים לטכנולוגיות תהליך המשמשות לייצור רכיבים עבור סמארטפונים ומערכות אלקטרוניות נוספות. החברה הציגה את המהלך כהגנה על השקעות ארוכות שנים במחקר ופיתוח ועל קניין רוחני שהוא, מבחינתה, חלק מליבת היתרון התחרותי שלה. טאואר, מצדה, מסרה לרויטרס כי היא דוחה בתוקף את ההאשמות ותגן בנחישות על הטכנולוגיה ועל הקניין הרוחני שלה. נכון לעכשיו מדובר בטענות משפטיות שטרם הוכרעו, ולא בקביעה של בית משפט או של ה־ITC.

הסיפור חשוב במיוחד משום שלא מדובר בתביעה שולית בין חברות מרוחקות זו מזו, אלא בעימות בין שתי יצרניות שפועלות בחלקים חופפים של שוק ה־specialty foundry. בניגוד ליצרניות שממוקדות בעיקר בחתכים המתקדמים ביותר של שבבי מחשוב, שתי החברות בנויות סביב ייצור שבבים ייעודיים עתירי ערך בתחומים כמו RF, חיישנים, אנלוג, ניהול הספק וסיליקון פוטוניקס. בדיווח שצירפת הודגש שטאואר היא שחקנית נישה המתמקדת בחיישני תמונה, סיליקון פוטוניקס, רכיבי RF ורכיבי ניהול הספק, עם נוכחות חזקה בשוקי הרכב, התעשייה, התעופה והביטחון.

פערי הגודל בין שתי החברות משמעותיים, אך אינם הופכים את טאואר לשחקנית שולית. גלובלפאונדריז דיווחה על הכנסות של 6.79 מיליארד דולר בשנת 2025. טאואר דיווחה על הכנסות של 1.57 מיליארד דולר באותה שנה, עלייה של 9% לעומת 2024, עם רווח נקי של 220 מיליון דולר. כלומר, GF גדולה בהרבה, אך טאואר מגיעה לעימות הזה כשהיא מציגה צמיחה, רווחיות והשקעות משמעותיות בהרחבת קיבולת. (GlobalFoundries Inc.)

לעיתוי יש חשיבות מיוחדת. יום לפני פרסום התביעה הודיעה טאואר על ארגון מחדש של פעילות TPSCo ביפן יחד עם Nuvoton Technology Corporation Japan. במסגרת המהלך, טאואר אמורה לקבל בעלות ושליטה תפעולית מלאה בפעילות ה־300 מ״מ של המיזם, בעוד שהפעילות ב־200 מ״מ תישאר בידי החברה היפנית. באותו שבוע הודיעה טאואר גם על תוכנית להרחבת קיבולת ה־300 מ״מ ביפן כדי לתמוך בביקוש הלקוחות. מבחינה תעשייתית, המשמעות היא שהתביעה מגיעה בדיוק כאשר טאואר מנסה לחזק את בסיס הייצור שלה ביפן ולהעמיק את יכולתה לענות על ביקוש לצמתים ולטכנולוגיות מתמחות. (Tower Semiconductor)

גם בשוק ההון נרשמה תגובה מיידית. לפי רויטרס, לאחר פרסום המהלך ירדה מניית טאואר ב־7.45% ומניית גלובלפאונדריז ב־4.64%, ירידות חדות מהירידה באותו יום במדד הנאסד״ק. זו אינדיקציה לכך שהמשקיעים רואים בתיק הזה לא רק לחץ על טאואר, אלא גם סיכון להסלמה בתחרות המשפטית והעסקית בשוק השבבים המתמחים כולו.

מנקודת מבט של CHIPORTAL, זהו סיפור שחורג בהרבה מהממד המשפטי. אם GF תצליח לקדם ב־ITC הליך שיוביל למגבלות יבוא, הלחץ על טאואר יהיה מהותי יותר מתביעה כספית רגילה. מנגד, אם טאואר תבלום את ההליך ותצליח להגן על עמדתה, היא תוכל להציג זאת כהוכחה לעוצמת תיק הקניין הרוחני שלה דווקא בשלב שבו היא מרחיבה פעילות ביפן וממשיכה לבנות מנועי צמיחה בתחומי הסיליקון פוטוניקס והתשתיות לדאטה סנטרים. זהו עדיין שלב מוקדם, אבל כבר עכשיו ברור שמדובר בעוד סימן לכך שהתחרות בשוק הפאונדרי האנלוגי עוברת גם לאולם בית המשפט.

הפוסט גלובלפאונדריז תובעת את טאואר בארה״ב: מאבק פטנטים חדש בשוק הפאונדרי האנלוגי הופיע לראשונה ב-Chiportal.

המאבק הגיאופוליטי הגדול ביותר של העשור אינו מתרחש רק בבירות ובחדרי משא ומתן, אלא גם בחדרים הנקיים של מפעלי השבבים. מאחורי הכותרות על “חוסן שרשרת האספקה” ו“החזרת הייצור הביתה”, הולכת ונבנית מציאות חדשה: תעשיית השבבים הגלובלית חדלה בהדרגה להיות מערכת אחת משולבת, ומתחילה להתפצל לכמה גושים טכנולוגיים נפרדים, עם מפעלי ייצור, רגולציה, כוח אדם ואינטרסים אסטרטגיים שונים. זהו גם הקו המרכזי במאמר הניתוח שעליו התבססה הכתבה הזאת.

בארצות הברית, חוק CHIPS and Science Act ממשיך להיות אבן היסוד של המאמץ לבנות מחדש יכולות ייצור מקומיות, עם כ־52.7 מיליארד דולר שיועדו לתמריצים, מחקר והכשרת כוח אדם. באירופה, חוק השבבים האירופי הושק עם יעד השקעות כולל של לפחות 43 מיליארד אירו, אם כי מוסדות אירופיים כבר מציינים שהיקף ההשקעות הכולל עשוי להתקרב ל־100 מיליארד אירו עד 2030. לא מדובר עוד בדיון תיאורטי על “ריבונות טכנולוגית”, אלא במדיניות תעשייתית מלאה. (Semiconductor Industry Association)

אבל סובסידיות, גדולות ככל שיהיו, אינן קונות עליונות טכנולוגית. הן קונות זמן. הדוגמה הבולטת ביותר היא TSMC באריזונה. הממשל האמריקאי השלים ב־2024 חבילת תמיכה של עד 6.6 מיליארד דולר במענקים ועוד עד 5 מיליארד דולר בהלוואות לפרויקטים של TSMC בארה״ב. עם זאת, גם כאשר TSMC מתקדמת בבניית שלושה מפעלים, ברור כי עיקר הידע, הניסיון והמסה הקריטית של הייצור המתקדם נשארים בטייוואן. גם הדיון הציבורי בארה״ב כבר פחות עוסק בשאלה אם TSMC תגיע, ויותר בשאלה מה בדיוק היא תהיה מוכנה להעביר. (pr.tsmc.com)

בסמסונג התמונה מורכבת לא פחות. המפעל בטיילור, טקסס, נועד להיות עוגן מרכזי של פעילות הפאונדרי של החברה בארה״ב, אך בשנה האחרונה דווח שוב ושוב על דחיות בלוחות הזמנים, לרבות עיכוב בקבלת ציוד של ASML, בין היתר על רקע מחסור בלקוחות גדולים בשלב הנוכחי. גם אם בסמסונג ממשיכים להצהיר על מחויבות להשקעות עתק בתעשיית השבבים, המציאות מלמדת כי הקמת מפעל חדש היא רק תחילת הדרך, לא סופה. (Reuters)

אצל אינטל האתגר אפילו חריף יותר. פרויקט המפעלים באוהיו, שהוצג כאבן יסוד בשיקום היכולת האמריקאית לייצר שבבים מתקדמים, נדחה שוב, והשלמת המפעל הראשון צפויה רק ב־2030, עם תחילת פעילות בין 2030 ל־2031. עבור אינטל, אסטרטגיית IDM 2.0 עדיין מוצגת כמהלך שיחזיר לה מעמד מרכזי גם כיצרנית לעצמה וגם כספקית ייצור לאחרים, אבל הדחיות באוהיו ממחישות עד כמה ארוך ומסוכן המסלול הזה. (Reuters)

בעיה נוספת, עמוקה יותר, היא שגם שלושת מרכזי הכוח האלה — ארה״ב, טייוואן וקוריאה — עדיין תלויים בצווארי בקבוק משותפים. ASML היא הספקית המסחרית היחידה של מערכות EUV, הכלי ההכרחי לייצור שבבים מתקדמים ברמות 7 ננומטר ומטה. המשמעות היא שגם אם מדינות בונות עוד מפעלים ומקצות עוד סובסידיות, הן עדיין אינן שולטות באופן מלא בשרשרת הערך. אם קצב אספקת הציוד לא מדביק את קצב הכרזות ההשקעה, המפעלים עצמם אינם מספיקים.

ובתוך כל זה, סין אינה עומדת מהצד. ההגבלות האמריקאיות על יצוא ציוד ושבבים מתקדמים אמנם האטו את גישתה ל־EUV ולמאיצי AI מובילים, אבל הן גם האיצו את בנייתו של נתיב סיני נפרד. SMIC כבר הראתה בעבר כי אפשר לדחוף קדימה תהליכים מתקדמים גם בעזרת DUV, וכעת גם Hua Hong נערכת לייצור 7 ננומטר. במקביל, סין ממשיכה לבסס שליטה רחבה בהרבה דווקא בקטגוריית השבבים הבשלים יותר: לפי דיווחי רויטרס, כושר הייצור הסיני ב־28 ננומטר ומעלה כבר מהווה כ־33% מהקיבולת העולמית, ותחום זה נותר כמעט ללא מגבלות יצוא מערביות.

במילים אחרות, במקום שרשרת אספקה גלובלית אחת ויעילה, העולם מקבל כעת כמה מערכות מקבילות. טייוואן ו־TSMC עדיין מחזיקות בעמדת ההובלה בייצור המתקדם ביותר. קוריאה ממשיכה לקדם גישה משלה, הנשענת על אינטגרציה אנכית בין זיכרון, לוגיקה ומערכות. ארה״ב מנסה לבנות מחדש בסיס תעשייתי מקומי במחיר תקציבי עצום. וסין מקדמת אקוסיסטם משלה, פחות יעיל בינתיים, אך נרחב, שיטתי ומשופר בהדרגה.

מתחת לכל זה מתנהלת גם מלחמה שקטה על כוח אדם. לפי דו״ח של SIA ואוקספורד אקונומיקס, ארה״ב צפויה לסבול ממחסור של עשרות אלפי עובדים מיומנים בתעשיית השבבים עד 2030. במקביל, התעשייה העולמית כולה תזדקק ליותר ממיליון עובדים מיומנים נוספים. המשמעות פשוטה: אפשר לסבסד בטון, ציוד ומבנים, אבל הרבה יותר קשה לייצר במהירות תרבות תפעולית, ניסיון ותהליכי תשואה שלוקח עשורים לבנות.

לכן, המסקנה העולה מהמרוץ הנוכחי אינה ששרשרת האספקה נעשית עמידה יותר, אלא שהיא נעשית יקרה יותר, כפולה יותר ומבוזרת יותר פוליטית. עבור ממשלות, זה אומר שהסובסידיות אינן אירוע חד־פעמי אלא התחייבות מתמשכת. עבור חברות שבונות מוצרים על בסיס שבבים מתקדמים, זה אומר שהבחירה בספק ייצור נהפכת בהדרגה גם לבחירה גיאופוליטית. ועבור המשקיעים, זה אומר שהמנצחים לא יהיו בהכרח החברות עם הטכנולוגיה הטובה ביותר בלבד, אלא גם אלה שמיושרות בצורה הטובה ביותר עם האסטרטגיה של מדינת הבית שלהן.

בסופו של דבר, העולם מנסה לפתור את פגיעותה של שרשרת אספקה אחת דומיננטית — ובעצם בונה במקומה כמה שרשראות חלקיות, כולן יקרות, כולן תלויות בצווארי בקבוק, וכולן רחוקות מהיעילות של המערכת הישנה. זה לא סוף הגלובליזציה של השבבים, אבל זה בהחלט הסוף של האשליה שמדובר עדיין בתעשייה אחת, אחידה, חופשית ונטולת גבולות.

הפוסט מרוץ הסובסידיות לשבבים מפצל את שרשרת האספקה העולמית הופיע לראשונה ב-Chiportal.

• מניית טאואר המשיכה לטפס בסוף ינואר 2026 והביאה את שווי השוק של יצרנית השבבים הישראלית אל מעבר לרף של 15 מיליארד דולר. לפי דיווח באתר CTech, מדובר בזינוק שמסכם עלייה של יותר מ-160% בחצי השנה האחרונה, שינוי שממצב את טאואר – במשך שנים “שחקנית נישה” בעולם השבבים האנלוגיים – כאחת הנהנות הבולטות מההשקעות האדירות בתשתיות למרכזי נתונים ולבינה מלאכותית.

ברקע, עומד גם היפוך נרטיבי מול Intel: ההסכם לרכישת טאואר, שנחתם ב-2022 בסכום של כ-5.4 מיליארד דולר, בוטל באוגוסט 2023 לאחר שלא התקבלו אישורי רגולציה בזמן, וטאואר קיבלה דמי ביטול של 353 מיליון דולר. בזמן אמת הדבר הוצג כמכה לחברה, אך כעת – כאשר טאואר מתרחבת לתחומי תשתית-AI – אותו ביטול נראה לרבים כנקודת מפנה שאפשרה לה להישאר עצמאית ולכוון השקעות למקומות “חמים” יותר בתעשייה.

למה דווקא פוטוניקה מסיליקון נהיית קריטית למרכזי נתונים

החוט המדעי-טכנולוגי שמחבר בין העלייה בשווי לבין המוצר הוא פוטוניקה מסיליקון (Silicon Photonics): שימוש ברכיבים אופטיים על גבי סיליקון כדי להעביר מידע באור במקום באותות חשמליים דרך נחושת. כשמאיצי GPU ומערכות AI מייצרים נפחי תעבורה עצומים בין רכיבים (שרת-לשרת, כרטיס-לכרטיס, ולעיתים גם בתוך אותו מארז), החיבור החשמלי הקלאסי הופך ל”צוואר בקבוק” בשני ממדים: קצב העברה והספק/חום. מעבר לאופטיקה מאפשר, עקרונית, רוחב פס גבוה יותר בצריכת אנרגיה נמוכה יותר לכל ביט, ולכן הוא נתפס כתשתית חיונית לדור הבא של רשתות מרכזי נתונים.

טאואר ממצבת את עצמה כספקית תהליכי ייצור בתחום הזה. החברה דיווחה שהיא משקיעה בתוספת קיבולת וביכולות דור-המשך ב-Silicon Photonics וב-SiGe, בין היתר כדי לענות על ביקושים של פלטפורמות תקשורת מהירה שמשרתות ענן ו-AI. על פי הודעת תוצאות לרבעון השלישי של 2025, הוכרזה השקעה נוספת של 300 מיליון דולר בהרחבת קיבולת וביכולות בתחום. (Tower Semiconductor)

השקעות, תרחיש צמיחה, והקשר למפעל ב־מגדל העמק

בכתבת CTech נטען כי תוכנית ההתרחבות כוללת הרחבה של קווי ייצור לפוטוניקה מסיליקון בהיקף של 300 מיליון דולר, בנוסף לתוכנית השקעה של 350 מיליון דולר שנחשפה קודם לכן, כאשר חלק גדול מהקיבולת נבנה במגדל העמק – האתר המרכזי של טאואר בישראל – שאמור להפוך ל”מרכז פוטוניקה” הגדול ביותר של החברה. לפי אותו דיווח, מנכ״ל החברה ראסל אלוואנגר העריך שלאחר השלמת ההרחבה במחצית הראשונה של 2026, טאואר מצפה לשלש הכנסות הקשורות לפוטוניקה ולהתקרב ל-מיליארד דולר בשנה ממוצרים המקושרים לתשתיות AI; והוא מעריך שעד סוף 2026 כ-40%–45% מהכנסות החברה יגיעו מיישומי מרכזי נתונים.

בצד הפיננסי-תפעולי, החברה נתנה תחזית להכנסות שיא לרבעון הרביעי של 2025 סביב 440 מיליון דולר (±5%), על רקע ביקושים בתחום מרכזי הנתונים ותשתיות AI – תחזית שעליה דיווחה גם Reuters. אותה כתבה ציינה שטאואר מפעילה מפעלי ייצור בישראל, בארה״ב, באיטליה וביפן, ומתמקדת בשבבים אנלוגיים ומעורבי-אות לתחומי רכב, תעשייה, תקשורת וצרכנות – אך עם דגש גובר על טכנולוגיות שמשרתות קצבי העברת נתונים גבוהים.

המגמה הרחבה: “מרוץ האופטיקה” בתעשיית השבבים

הסיפור של טאואר משתלב במגמה תעשייתית רחבה: ככל שמרכזי נתונים מנסים להגדיל רוחב-פס בלי לפוצץ תקציבי חשמל וקירור, יותר יצרנים עוברים להסתכל על אופטיקה כעל רכיב ליבה. כך, למשל, GlobalFoundries הודיעה בנובמבר 2025 על רכישת יצרנית פוטוניקה מסיליקון בסינגפור, במטרה לחזק את מעמדה ברשתות AI ובמערכות קוונטיות – אינדיקציה לכך שהתחום כבר אינו “נישה ניסיונית”, אלא תשתית שהופכת לשוק תחרותי בין פאונדריז גדולות ושחקנים מתמחים.

בשורה התחתונה, שוק ההון מתרגם כעת למספרים את ההנחה שהביקוש לתקשורת אופטית יזנק יחד עם AI. מבחינה הנדסית, ההימור של טאואר הוא שהיכולת לייצר רכיבי פוטוניקה בקנה מידה תעשייתי – עם תשואות, אמינות ומדידות איכות – תהפוך אותה לחלק מהתשתית שעליה ירוץ דור המחשוב הבא. (המידע אינו ייעוץ השקעות.)

הפוסט טאואר חוצה שווי שוק של 15 מיליארד דולר כשהפוטוניקה מסיליקון מזניקה את סיפור ה-AI הופיע לראשונה ב-Chiportal.

אינטל עשויה לחזור למחשבי אפל כבר ב־2027 – אבל מהצד של הייצור, לא כמעבד "אינטל אינסייד". על פי תחזית חדשה של אנליסט שרשרת האספקה מינג־צ’י קואו, אינטל עשויה להפוך לספקית פאונדרי מתקדמת עבור אפל ולהיות אחראית על ייצור מעבדי ה־M הבסיסיים של החברה, החל מאמצע 2027, אם לוחות הזמנים הטכניים יישמרו.

קואו כתב ברשת X כי הסיכויים של אינטל להפוך ל"advanced-node supplier" של אפל "השתפרו משמעותית" בשבועות האחרונים, על בסיס סקרי תעשייה עדכניים שביצע. לדבריו, בין אפל לאינטל נחתם כבר הסכם סודיות (NDA) שבמסגרתו אפל רוכשת את ערכת הפיתוח (PDK) לגרסת 0.9.1GA של תהליך הייצור 18AP של אינטל. כעת ממתינים בקופרטינו לגרסאות PDK ‎1.0/1.1, שאמורות להגיע ברבעון הראשון של 2026. אם אינטל תעמוד ביעדים, היא עשויה להתחיל לספק לאפל את מעבדי ה־M הנמוכים בסדרה, המיוצרים בתהליך 18AP, כבר ברבעון השני או השלישי של 2027 – אך קואו מדגיש שהכל תלוי בשאלה עד כמה יעבור שלב ה־PDK המלא בצורה חלקה.

כל עסקה כזו תהיה טעונה בסמליות: אינטל, שהחמיצה בעבר את ההזדמנות לספק שבבים לאייפון הראשון, צופה כיום מהצד על עידן Apple Silicon – שבו אפל מתכננת את מעבדיה בעצמה ומסתמכת על TSMC הטיוואנית כקבלנית ייצור למעבדי iPhone, iPad ו־Mac. אם אינטל תיכנס לתמונה כפאונדרי נוסף, היא לא תחזור למעמד של ספקית מעבדים "מדף" לאפל, אלא תהפוך לשותפת ייצור על גבי תכנון ARM קנייני של אפל.

קואו מציע גם זווית גיאו־פוליטית: לדבריו, שיתוף פעולה עם אינטל יאפשר לאפל להציג בפני ממשל טראמפ מחויבות מחודשת ל"Buy American", באמצעות הסטת חלק משרשרת האספקה חזרה לחברות אמריקניות. מנקודת המבט של אינטל, עסקה עם אפל על צומת 18AP יכולה לסמן שהחברה יוצאת מן התקופה הקשה שלה בפאונדרי, ומסוגלת להתחרות שוב בצמתי ייצור מתקדמים מול TSMC. קואו אף מעריך שאם התהליך יצליח, גם הצמתים הבאים של אינטל – 14A ומעבר לו – יוכלו למשוך הזמנות נוספות מאפל ומלקוחות Tier-1 נוספים ולצבוע באור ורוד יותר את תחזית החברה לשנים הבאות.

בשלב זה מדובר עדיין בתחזית אנליסט, לא בהודעה רשמית מאפל או מאינטל. השאלות הפתוחות רבות: האם אפל תרצה לפצל בפועל את ייצור משפחת ה־M בין TSMC לאינטל, האם היא תסתפק בהעברת הדגמים הבסיסיים בלבד לפאונדרי האמריקני, ומה תהיה המשמעות של מהלך כזה מבחינת עלות, סיכון טכנולוגי וגמישות תכנונית. אבל עצם העובדה שלקראת סוף 2025 מדבר אחד האנליסטים המקושרים ביותר בשוק על "התקרבות" בין אפל לאינטל – הפעם סביב צמתי ייצור מתקדמים – מראה עד כמה המפה הגלובלית של תעשיית השבבים עדיין גמישה ופתוחה לשינויים.

הפוסט אפל תשוב לייצר שבבים באינטל, בטכנולוגית 18A כבר ב־2027 הופיע לראשונה ב-Chiportal.