מערכת ההגנה העתידית של ישראל לא תתבסס על טכנולוגיה אחת שתספק מענה לכל האיומים. היא תצטרך להיות רשת רב־שכבתית ומסתגלת, המשלבת חיישנים, מודיעין, מערכות תקיפה, טילי יירוט, נשקי אנרגיה, לוחמה אלקטרונית, כלי טיס אוטונומיים ובינה מלאכותית.

זו הייתה המסקנה המרכזית שעלתה מפאנל מומחים שנערך במסגרת מפגש פורום מנהלי ההייטק Silicon Club ב־29 במאי במוזיאון אנו שבאוניברסיטת תל אביב. האירוע אורגן בידי חברת ASG, המוציאה לאור גם את CHIPORTAL.

בפאנל השתתפו תא"ל במיל' דורון גביש, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית; אל"מ במיל' ניב כהן רווה, סמנכ"ל מו"פ אסטרטגי באלביט מערכות; נאור כספי, מנהל קרן Fresh Defense, המשקיעה בחברות טכנולוגיה ביטחונית; ויהודה דוידוביץ', סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי בחטיבת הטילים והחלל של התעשייה האווירית.

מערכות קצה לצד פתרונות זולים ובהיקפים גדולים

גביש חילק את ההשקעה הנדרשת לשני כיוונים. הראשון הוא מערכות "קצה" – היכולות המתקדמות והיקרות שבהן ישראל כבר משקיעה, ובהן מטוסי דור חמישי, כטמ"מים ונשקי אנרגיה.

הכיוון השני הוא עולם ה־Scale: יכולת לפרוס פתרונות רבים, זולים וגמישים יותר. בקטגוריה זו נכללים חימושים משוטטים, רחפנים להגנה ולהתקפה, מערכות רובוטיות וכטמ"מים בעלי רמות גבוהות יותר של אוטונומיה.

החלוקה הזאת נובעת בין היתר מהפער הכלכלי בין אמצעי התקיפה הזולים שמפעיל האויב לבין מערכות היירוט היקרות שנדרשות להתמודד עמם. מערכת הגנה עשויה להצליח מבחינה מבצעית, אך להיקלע למלחמת התשה כלכלית אם כל יירוט עולה מאות אלפי דולרים או מיליוני דולרים.

גביש מנה שלוש משפחות של טכנולוגיות שעשויות לצמצם את הפער: נשקי אנרגיה, ובהם לייזר ומערכות מיקרוגל רב־עוצמה; לוחמה אלקטרונית; ומיירטים זולים יותר, לרבות רחפני יירוט ומערכות המבוססות על הנעה חשמלית.

לדבריו, המערכות הללו לא יחליפו את כיפת ברזל, קלע דוד או חץ, אלא יוסיפו שכבות חדשות שיאפשרו לבחור מענה בהתאם לאיום, לטווח, לתנאי הסביבה ולעלות הצפויה של הנזק.

ארבעה מרכיבים להגנה שלמה

כהן רווה טען כי עוד לפני בחירת המערכת יש להגדיר את תפיסת ההגנה. לדבריו, ההתמודדות עם טילים, רקטות וכטב"מים מורכבת מארבעה מרכיבים.

המרכיב הראשון הוא התקפה – פגיעה במשגרים, במחסנים ובשרשרת ההפעלה לפני השיגור או במהלכו. המרכיב השני הוא התרעה, הכוללת גילוי, זיהוי ועקיבה. המרכיב השלישי הוא הגנה אקטיבית באמצעות טילים, לייזר, לוחמה אלקטרונית ואמצעים נוספים. הרביעי הוא הגנה פסיבית, ובראשה המיגון והתנהלות האוכלוסייה.

מכאן, לדבריו, שלא ניתן להצביע על "מערכת מרכזית" אחת. המטרה צריכה להיות יצירת סל פתרונות משולב, שיספק למקבלי ההחלטות חלופות בזמן אמת.

כהן רווה הוסיף כי האתגר אינו רק לחבר טכנולוגיות שונות, אלא גם לחבר בין התעשיות שפיתחו אותן. שיתוף מידע בין אלביט, רפאל, התעשייה האווירית וגופי משרד הביטחון נתקל לעיתים במגבלות קניין רוחני, באינטרסים עסקיים ובמבנים ארגוניים נפרדים.

"היכולת שלנו להיות אינטגרטיביים בפתרון שאנחנו נותנים" היא לדבריו אחד האתגרים המרכזיים, משום שמערכת בודדת אינה יכולה לספק מענה לכל התרחישים.

לבחור את המענה הנכון לאיום הנכון

דוידוביץ' תיאר את השינוי שעובר שוק ההגנה האווירית. בעבר נבנתה מערכת ייעודית כמעט לכל סוג של איום: תותחים נגד כלי טיס, טילים נגד מטוסים, ובהמשך מערכות נפרדות נגד רקטות וטילים בליסטיים.

כיום, לדבריו, הלקוחות אינם מחפשים רק מערכת או סוללה, אלא פתרון כולל שיאפשר להתמודד עם מגוון איומים, לרבות כאלה שעדיין אינם מוכרים. הפתרון צריך לשלב מודיעין, חיישנים, אפקטורים, בינה מלאכותית וניתוח כמויות גדולות של מידע.

אחד העקרונות שהציג הוא Shoot What Is Needed – הפעלת האמצעי הנדרש ולא בהכרח האמצעי החזק או היקר ביותר. מערכת השליטה צריכה לנתח את האיום, את מסלולו, את הנזק האפשרי ואת אמצעי היירוט הזמינים, ולבחור את המענה המתאים.

דוידוביץ' הזהיר כי הלייזר אינו מספק כיום פתרון לטילים בליסטיים המשוגרים ממרחק של אלפי קילומטרים. בתחומים אלה עדיין נדרשים מיירטים קינטיים ומערכות התרעה ארוכות טווח. לכן יש לשלב את הוזלת ההגנה עם שיפור יכולות התקיפה, כך שניתן יהיה לפגוע באיום כבר בשלבים מוקדמים.

ממענה למלחמה לפיתוח הדור שאחריה

כהן רווה סיפר כי במהלך השנה עד השנה וחצי הראשונות של המלחמה הפנתה אלביט חלק גדול ממשאביה לצורכי צה"ל ומערכת הביטחון, גם במחיר של דחיית אספקות ללקוחות מחו"ל.

לדוגמה, מערכות תקשוב שתוכננו לפעול בזירה מרכזית אחת נדרשו לתמוך במהירות במספר חזיתות ובמאות אלפי אנשי מילואים. הדבר חייב הרחבת שרתים, התאמת גרסאות ועבודה רצופה של צוותי פיתוח.

לדבריו, לאחר המענה לצרכים הדחופים חזרה החברה להשקיע גם בטווח של חמש עד עשר שנים. באלביט מכנים את המאמץ הזה N+2: חיפוש אחר טכנולוגיות שעדיין נמצאות בשלבי בשלות נמוכים ושעשויות להפוך לבסיס הדור הבא.

החברה מרחיבה לשם כך את שיתופי הפעולה עם האקדמיה, לרבות הטכניון, אוניברסיטת אריאל והאוניברסיטה העברית, ובוחנת מחקרים בתחומי בינה מלאכותית וטכנולוגיות נוספות לפני שהגיעו לשלב המוצר.

הבינה המלאכותית כבר נמצאת בשטח

לדברי כספי, כמעט בכל אחת מחברות הטכנולוגיה הביטחונית שבהן השקיעה Fresh Defense משולבים כיום רכיבי AI. השימושים משתרעים על פני כל הזירות: כטמ"מים, רחפנים, רובוטיקה קרקעית, מערכות ימיות, מודיעין ועיבוד מידע.

כספי תיאר כדוגמה חברה שמפתחת ישויות דיגיטליות פיקטיביות לפעילות מודיעינית. המערכת מסוגלת ליצור ולנהל אלפי זהויות, להתאים אותן לשפה ולנרטיב המקומיים ולהפיק עבורן טקסט, תמונות וסרטונים. משימות שבעבר חייבו מערך אנושי גדול יכולות, לדבריו, להתבצע כיום בהיקפים רחבים באמצעות תוכנה.

עם זאת, כאשר נשאל מהו התחום החשוב ביותר להשקעה, כספי לא הצביע על אלגוריתם או מערכת נשק. "טלנטים אנושיים", השיב. הצעירים המשרתים בצבא, אנשי הקבע והמילואים, ובהמשך יזמי הסטארט־אפים, הם לדבריו הכוח שמניע את החדשנות.

בסיכום הפאנל ניסח זאת באופן חד יותר: "אנשים, אנשים, אנשים". לצד ההשקעה בכישרונות, הוא קרא לשמור על ענווה ולהניח תמיד שהיריב לומד, מסתגל ומחפש דרכים חדשות לעקוף את היתרון הישראלי.

מהקרקע לחלל

דוידוביץ' הצביע על החלל כאחת הזירות המרכזיות של מערכות ההגנה העתידיות. לווייני תצפית בודדים מספקים תמונה איכותית, אך חולפים מעל אזור מסוים רק במרווחים. קונסטלציות של לוויינים קטנים יכולות לצמצם את הפערים ולספק כיסוי רציף יותר.

גם בתחום התקשורת עשויים לוויינים במסלול נמוך להציע יתרון. לווייני תקשורת גיאוסטציונריים נמצאים בגובה של כ־36 אלף קילומטרים, ולכן סובלים מזמן השהיה שאינו מתאים לכל משימת יירוט. רשת של לוויינים במסלול נמוך יכולה להעביר מידע מהר יותר ולשפר את הקישור בין חיישנים למערכות ההגנה.

השלב הבא עשוי להיות Space-Based Air Defense – העברת חיישנים ואולי גם אמצעי יירוט לחלל. מנקודת תצפית כזאת אפשר לזהות שיגור מוקדם יותר, עוד בשלב ההאצה של הטיל, מבלי שעקמומיות כדור הארץ תחסום את קו הראייה.

מדובר עדיין באתגר טכנולוגי, כלכלי ומדיני גדול, אך לדברי דוידוביץ' זהו אחד הכיוונים שאליהם מתקדם התחום.

עצמאות ישראלית בתוך רשת בינלאומית

גביש הדגיש כי ישראל אינה יכולה להסתמך רק על עצמה. במהלך המלחמה התחבר מערך ההגנה הרב־שכבתי הישראלי למכ"מים, ללווייני התרעה, לספינות ולמערכות יירוט אמריקניות. שיתוף הפעולה אפשר לזהות איומים מוקדם יותר ולחלק את משימות היירוט בין מערכות שונות.

לדבריו, ישראל צריכה לחשוב על הגנה כרשת אזורית ובינלאומית, בראש ובראשונה עם ארצות הברית, אך גם עם שותפים נוספים. החיבור הזה חיוני הן להגנה והן להתקפה.

במקביל, גביש קרא לזהות את הרכיבים הקריטיים שבהם נדרשת "עצמאות כחול לבן". אין צורך לייצר בישראל כל בורג וכל מערכת, אך יש תחומים שבהם תלות בספק יחיד או במדינה זרה עלולה להפוך לסיכון ביטחוני. לכן נדרשים פיתוח מקומי, מלאים מספקים ופיזור מקורות האספקה.

דוידוביץ' סיכם כי מערכת ההגנה העתידית תידרש לפעול בדומה למערכת אבולוציונית: להסתגל לאיומים שלא היו מוכרים בעת שתוכננה. לשם כך יהיה צורך בבינה מלאכותית, במודיעין עדכני, באנשים מיומנים ובארכיטקטורה פתוחה המאפשרת להוסיף חיישנים ואמצעי יירוט חדשים.

המסר המשותף של הפאנל היה כי העליונות הטכנולוגית של ישראל אינה תלויה רק בפיתוח המיירט הבא. היא תישען על היכולת לחבר בין המערכות, לבחור בכל רגע את המענה הנכון, להוזיל את ההתמודדות, לשתף פעולה עם בעלות ברית – ולהמשיך להשתנות מהר יותר מן האויב.

הפוסט לא מערכת אחת אלא רשת מסתגלת: כך תיראה הגנת ישראל בדור הבא הופיע לראשונה ב-Chiportal.