מאמר שפורסם ב־Milwaukee Independent מציג את טאיוואן לא רק כמרכז עולמי לייצור שבבים, אלא כחוליה תעשייתית שממנה מושפעים גם אזורים אמריקניים שנראים רחוקים מאוד ממזרח אסיה. לפי המאמר, יצרנים באזור מילווקי אינם מייצרים שבבים בעצמם, אך מערכות הבקרה, החיישנים, הציוד הרפואי, מערכות האוטומציה והמכשור התעשייתי שהם מפתחים נשענים על רכיבים שמקורם בשרשראות אספקה העוברות דרך טאיוואן.

בלב התלות הזאת נמצאת TSMC, קבלנית ייצור השבבים הגדולה והחשובה בעולם. החברה, שמרכזה בפארק המדע הסינצ’ו בטאיוואן, היא אחת הסיבות לכך שטאיוואן הפכה לצומת מרכזי בייצור השבבים המתקדמים. לפי הדוח השנתי האחרון של TSMC, הביקוש לשבבים מתקדמים המשיך להתחזק ב־2025, בעיקר בתחומי בינה מלאכותית, מחשוב עתיר ביצועים, רכב ואינטרנט של הדברים. החברה ציינה גם כי טכנולוגיית 3 ננומטר כבר סיפקה 24% מהכנסותיה מפרוסות שבבים ב־2025, וכי טכנולוגיית 2 ננומטר נכנסה לייצור המוני ברבעון הרביעי של אותה שנה. (investor.tsmc.com)

המאמר ממילווקי מדגיש כי החוזק של טאיוואן אינו נובע ממפעל יחיד או מחברה אחת בלבד. מדובר באקוסיסטם שלם: ספקי חומרים, חברות ציוד, מהנדסים, אוניברסיטאות, מעבדות מחקר וחברות שירותים המתמחות בתהליכים מדויקים במיוחד. לכן, העברת הייצור מטאיוואן לארצות הברית, ליפן או לאירופה אינה דומה להעברת קו ייצור רגיל. היא מחייבת בנייה מחדש של תשתית אנושית, תעשייתית וטכנולוגית שנבנתה במשך עשרות שנים.

ארצות הברית אכן משקיעה סכומי עתק כדי לצמצם את התלות הזאת. לפי איגוד תעשיית השבבים האמריקני, מאז 2020 הוכרזו בארצות הברית יותר מ־140 פרויקטים בתחום שרשרת האספקה של השבבים, בהיקף מצטבר של יותר מ־645 מיליארד דולר בהשקעות פרטיות. עם זאת, גם ההשקעות האלה אינן פותרות את הבעיה בטווח הקצר. הקמת מפעלי ייצור מתקדמים, הכשרת כוח אדם, יצירת שרשרת ספקים מקומית והגעה לתפוקה מסחרית יציבה הם תהליכים של שנים. (Semiconductor Industry Association)

המשמעות עבור אזורי תעשייה כמו מילווקי היא כפולה. מצד אחד, יצרנים מקומיים צריכים להבין כי הסיכון הגיאופוליטי סביב טאיוואן אינו רחוק מהם. מחסור בשבבים אינו פוגע רק ביצרני סמארטפונים או במרכזי נתונים. הוא עלול להשבית קווי ייצור של ציוד רפואי, מכונות תעשייתיות, כלי רכב ומערכות בקרה. משבר המחסור בשבבים בשנים 2021–2022 כבר המחיש זאת כאשר יצרני רכב ותעשייה נאלצו לעכב ייצור בגלל רכיבים אלקטרוניים חסרים.

מצד שני, הקשר בין טאיוואן לארצות הברית אינו רק מסחרי. המאמר מצביע על שיתוף פעולה אקדמי בין אוניברסיטת ויסקונסין–מילווקי לבין Chung Yuan Christian University בטאיוואן. במסגרת זו סטודנטים מטאיוואן משלימים את שנות הלימוד האחרונות שלהם בארצות הברית, ולאחר מכן משתלבים בכוח העבודה ההנדסי האמריקני. לפי המאמר, זוהי צורה שקטה אך חשובה של מוכנות תעשייתית: לא רק יבוא רכיבים, אלא גם העברת ידע, תרבות הנדסית וניסיון מעשי בין שתי מערכות תעשייתיות.

במקביל, TSMC ממשיכה להרחיב את הפער הטכנולוגי שלה. באפריל 2026 הציגה החברה את טכנולוגיית A13, תהליך ייצור עתידי המיועד ליישומי בינה מלאכותית, מחשוב עתיר ביצועים ומובייל. לפי החברה, A13 מתוכנן להיכנס לייצור ב־2029, והוא חלק ממפת דרכים הכוללת גם הרחבת טכנולוגיות אריזה מתקדמת כמו CoWoS, שהפכו קריטיות במיוחד עבור מאיצי בינה מלאכותית.

לכן, הדיון האמריקני על טאיוואן אינו יכול להישאר בתחום הדיפלומטי או הצבאי בלבד. הוא נוגע ישירות למפעלים, אוניברסיטאות, בתי חולים וחברות תעשייה אזוריות. טאיוואן היא אולי אי קטן יחסית מבחינה גיאוגרפית, אך מבחינת הכלכלה התעשייתית העולמית היא אחת מנקודות התלות המרכזיות ביותר. עבור מילווקי, כמו עבור אזורי תעשייה רבים אחרים בארצות הברית, ההבנה הזאת כבר אינה תאוריה. היא חלק מניהול הסיכונים של העשור הקרוב.

הפוסט ממילווקי ועד הסינצ’ו: מדוע התעשייה האמריקנית עדיין תלויה בשבבים מטאיוואן הופיע לראשונה ב-Chiportal.