מכשירים שאפשר באמת לקפל סוללים את הדרך לאינטרנט של כל דבר
חוקרים בחברות ארם ו-PragmatIC פיתחו את המעבד האמיתי הראשון שמשתמש בפלסטיק — לא סיליקון — כחומר הבסיס שלו. הרעיון של המיקרו מעבד 32 ביט PlasticArm מבוסס על התכנון M0 של החברה וכולל בסביבות 18,000 שערים לוגיים, מעבד, זיכרון, בקר וכניסות ויציאות. הפיתוח, שהתפרסם ב-Nature, יאפשר עידן חדש של שבבים גמישים שאפשר באמת לקפל, שגם זולים יתר לייצור מאשר סיליקון.
סיליקון הוא רכיב הבסיס בייצור שבבים מאז תחילת עידן המיקרו מעבדים, שהתחיל לפני יותר מחמישים שנה עם ההכנסה לשוק של המעבד המרכזי 4004 של אינטל. היו בו 2,300 טרנזיסטורים, מספר מדהים בזמנו. עלייתו של הסיליקון לשלטון מבוססת על שני מאפיינים יסודיים. הראשון – הוא היסוד השני הכי נפוץ בכדור הארץ (כלומר הוא גם זול וגם זמין). השני – היכולת לתפקד כמוליך אנרגיה או כמבודד אנרגיה, תלוי ביישום שלו.
אבל לסיליקון יש כמה חסרונות שנעשים יותר ויותר מגבילים לגבי תחום השימושים שלו. הראשון – הוא פריך ונוקשה, והמשמעות היא שלא קל לשלב אותו בביולוגיה אמיתית — הטבע נוטה לא להתנהל בקווים ישרים בחיים האמיתיים. החיסרון החשוב השני הוא שאולי זול לייצר אותו, אבל בהחלט לא זול מספיק לשימוש במוצרים יומיומיים, מתכלים באופן משתלם. כאן נכנס הפיתוח של PlasticArm, שמטרתו לאפשר את הפלסטיק כחומר שממנו אפשר לייצר שבבי מעבדים, ולעקוף את שתי המגבלות האלה.
זה לא תחליף לסיליקון, עם זאת. החוקרים מציינים שלסיליקון יש יתרונות מבחינת ביצועים, צפיפות ויעילות הספק. שתי הטכנולוגיות צפויות להשלים אחת את השנייה לפי דרישות היישום.
אב הטיפוס PlasticArm זוכה לתשומת לב גם בגלל העובדה שיוצר באמצעות טכנולוגיות מוכרות היטב המשמשות במגמה הרווחת של ייצור שבבי סיליקון, וזה מאפשר לו להרוויח משנים של חידושים.