NFT, יצירות אמנות דיגיטליות שמאומתות כמקוריות בטכנולוגיית בלוקצ’יין, הן הדבר החם החדש בשוק. עם זאת, הנזק הסביבתי שנגרם עקב השימוש בהן רחוק מלהיות וירטואלי
כל מי שקצת מתעניין בכלכלה, באמנות או בטכנולוגיה, או בנקודות הממשק הרבות ביניהן, שמע בתקופה האחרונה בלי סוף על “NFT” (Non-Fungible Token). למי שפחות בקיא, אפשר להסביר שמדובר בקבצי מידע אינטרנטי (או “אסימונים”) שמאפשרים לאמנים לקודד יצירה דיגיטלית, שקיימת אך ורק על גבי רשת האינטרנט, כ”מקורית”, וכך למכור אותה בעלות גבוהה לאספנים.
הטכנולוגיה החדשה איפשרה בתקופה האחרונה לשוק חדש של אמנות אינטרנטית להרקיע שחקים, עם מכירות במיליוני דולרים, אך על אף שאף אחת מיצירות האמנות שנמכרות כ-NFT לא נמצאות במרחב הפיזי, ה”אמיתי” – את העלויות הסביבתיות שלהן כולנו משלמים.
ה-NFTs התפרצו לתודעה של הקהל הרחב כשב-11 במרץ 2021 ביפל (Beeple), אמן דיגיטל אמריקאי, מכר את יצירתו “יומיום – 5,000 הימים הראשונים”, קולאז’ של ציורים שהוא העלה מדי יום לרשת האינטרנט במשך 5,000 ימים רצופים, בלא פחות מ-69 מיליון דולרים. NFTs אחרים שנמכרו בסכומי עתק הם ממים ידועים, כמו סרטון היוטיוב של החתול המעופף Nyan Cat, שנמכר תמורת סכום של 580 אלף דולר, וטור של הניו יורק טיימס בנושא NFTs, שהפך בעצמו ל-NFT ונמכר תמורת 560 אלף דולר.
שוק ה-NFT נסק בלא פחות מ-1,700 אחוז בין דצמבר לפברואר, תוך שהוא מעלה חששות שמדובר בעוד בועת אינטרנט של משקיעים חדשים ואלמוניים. נכון להיום, כל NFT נמכר בממוצע במעט יותר מ-1,000 דולרים.
למצוא את הסיסמה לכספת
ה-NFTs מתבססים על טכנולוגיית המטבעות המבוזרים (Cryptocurrencies), שהמוכר ביותר שבהם הוא הביטקוין, ושפועלים באמצעות טכנולוגיית הבלוקצ’יין (Blockchain): רשת של קבצי מידע, המכונים בלוקים, שמקושרים אחד לשני. כל בלוק כזה הוא בעצם מעין “כספת” קשה מאוד לפריצה, כשמי שהקוד ל”כספת” נמצא ברשותו הוא למעשה הבעלים של הקובץ שבתוכה – וביצוע עסקאות באמצעות המטבע היא בעצם העברת הקוד מאדם לאדם. כל בלוק מכיל את ההיסטוריה של העסקאות שלו, כלומר מי העביר למי את הקוד של ה”כספת”.
כדי ליצור NFT, יש לקשר את יצירת האמנות הדיגיטלית ה”מקורית” לבלוק ברשת הבלוקצ’יין. כך, היצירה הופכת למוצר שאפשר לעקוב אחרי האותנטיות והיסטורית הבעלות שלו, ולהבדיל בינו לבין ה”חיקויים”, שכה קל ליצור באינטרנט.
כדי להוסיף בלוק לשרשרת הבלוקצ’יין יש צורך להצפין אותו, באמצעות פעולה חישובית שמכונה “כרייה” (Mining). הצפנת הבלוקים היא כמו פאזל מתמטי מסובך שהמחשב צריך למצוא לו פתרון – והמחשב הראשון שמשקיע את המאמץ החישובי שנדרש כדי לפתור את ה”פאזל” מגלה את הסיסמה ל”כספת” החדשה ולוקח עליה בעלות. במערכת יש כמות מוגבלת של בלוקים, והיא מתוכננת כך שעם הזמן, ככל שיותר מחשבים מנסים ליצור בלוק, הפאזל נהיה קשה יותר, ולכן יש צורך להשקיע יותר כוח חישובי כדי לזכות בבעלות על בלוק. מאמץ חישובי אדיר זה הוא זה שגורם לנזק הסביבתי.
מאמץ חישובי נוסף מושקע בתהליך הווידוא (Validation), שנערך בעת ביצוע עסקה ושנועד לאמת שהקוד הנכון עבר מאדם לאדם. כדי לוודא את העסקה, מחשבים שונים פותרים פאזל מתמטי – אך אחד קל יותר מזה שנפתר במהלך הכרייה. “זו הדרך של המערכת לשמור על האמינות שלה, ולראות שכל עסקה נעשתה באופן תקין”, אומר ד”ר מיכאל ריאבצב, ממייסדי חברת StarkWare, שפועלת לייעול שיטות החישוב בבלוקצ’יין.
יותר אנרגיה ממדינה שלמה
כוח חישובי לא בא יש מאין. הוא נותר על ידי הרבה מחשבים וחוות שרתים והוא צורך אנרגיה בעולם האמיתי, כזאת שמקורה מפחם, או מנפט. כיום, רק 39 אחוז מהאנרגיה שמשמשת לכרייה מופקת ממקורות מתחדשים, ורוב הכרייה מסתמכת על אנרגיה שמקורה בדלקי מאובנים מזהמים – כך שכל בלוק חדש שנוסף לרשת הבלוקצ’יין תורם להחרפתו של משבר האקלים.
הידיעה שהטכנולוגיה של המטבעות המבוזרים גורמת לנזקים סביבתיים לא חדשה, אך היא קיבלה תהודה בתקופה האחרונה. כך לדוגמה, רק לאחרונה פורסם שצריכת החשמל השנתית של שוק הביטקוין (121.36 טרה וואט שעה) גדולה מזו של ארגנטינה כולה (121 טרה וואט שעה) וצמודה לזו של נורווגיה (122.2 טרה וואט שעה). נכון ל-2018, על כל ערך של דולר שנוצר בביטקוין, נגרם נזק סביבתי ובריאותי שמוערך ב-0.49 דולר בארה”ב וב-0.37 דולר בסין.
הבעיה אם כך בצמיחת שוק ה-NFTs, היא שהיא מגדילה את הביקוש ל-“כרייה” של מטבעות מבוזרים. “ככל שיש יותר סחר ב-NFT השימוש ברשת גדל, ובהתאם גדל גם המחיר הסביבתי”, אומר ריאבצב. בעוד שיצירת אמנות “רגילה” שמובלת באמצעות טיסה ותחבורה יבשתית לביתו של הקונה, ושאפשר לתלות על הקיר בסלון, תפלוט “רק” 2.3 קילוגרם של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, קובץ NFT של יצירה דיגיטלית, שהעברתו לקונה לא כרוכה בשימוש בשום אמצעי תחבורה ושלא קיים למעשה באופן פיזי, יפלוט ביצירתו ובמכירתו באופן פרדוקסלי לא פחות מ-211 קילוגרם של פחמן דו-חמצני – כמות ששווה לזו שנפלטת במהלך נסיעה למרחק של 826 קילומטר במכונית אמריקאית ממוצעת עם מנוע בנזין. בעקבות זאת עלתה השאלה בקרב אמנים ואנשי טכנולוגיה: האם השוק החדש מצדיק את המחיר הסביבתי?
לצמצם את כמות הפאזלים
לאור הדילמה הזאת קמו מיזמים שנועדו לייעל את המערכת החישובית של הבלוקצ’יין. בהיבט הכרייה, קמו רשתות לסחר ב-NFT שבהן אין צורך להפעיל כוח חישובי רב כדי להצפין בלוקים. במערכות אלה, שהפרוטוקול שבו הן משתמשות נקרא PoS (Proof of Stake), במקום שהמשתמשים יפעילו מאמץ חישובי כדי לפתור את ה”פאזל”, עליהם להשקיע הון ראשוני בצורת ביטקוין כ”הימור” – וככל שההימור גבוה יותר, הסיכוי לפתוח את ה”כספת” גדול יותר. בדרך זו, המערכת כולה ידידותית יותר לסביבה. עם זאת, נכון לעכשיו, רק חלק קטן משוק ה-NFT נסחר בצורה זו.
גם בזירה המקומית קמו מיזמים במטרה ליעל את המערכת. המערכת של חברת StarkWare מאפשרת לוודא כמה עסקאות בו זמנית על ידי פתירת פאזל בודד – במקום לפתור פאזל עבור כל עסקה ועסקה. כך, כמות הפאזלים הכוללת שנפתרת מצטמצמת, ויש צורך בפחות כוח חישובי לצורך פעולת הווידוא. החברה נמצאת כיום בשלבים ראשוניים יחסית של פעילותה, אך היא גייסה הון של מעל 100 מיליון דולר ממשקיעים והטכנולוגיה מיושמת כיום במספר חברות. “פיתוחים כמו שלנו מאפשרים לעבודת הווידוא להיות הרבה יותר יעילה חישובית”, מסכם ריאבצב.
