ד"ר קלרה ריספלר קוראת לאנשי משאבי אנוש, למנהלים ולעובדים להתנער מהפחדים – ולעלות על רכבת השינוי. "ה-AI לא מאיים על האנושות, אבל כן מחייב אותנו לא לוותר על היצירתיות והאחריות שלנו לעצמנו". ד"ר ריספלר תשתתף במפגש הקרוב של פורום הסיליקון קלאב
אילו מקצועות יישארו איתנו? אילו ייעלמו? ואילו מיומנויות נצטרך לפתח כדי להישאר רלוונטיים? אלה השאלות שתעלה ד"ר קלרה ריספלר, מרצה בכירה בחוג לניהול שירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל. ד"ר ריספלר תשתתף במפגש הסיליקון קלאב שיתקיים ב-1 באפריל בשעה 18:30 במוזיאון אנו באוניברסיטת תל אביב.
במשך כמעט 25 שנים שימשה בתפקידי ניהול משאבי אנוש בחברת אינטל, כולל בתחומים כמו גיוס, רילוקיישן, הדרכה, מערכות מידע ארגוניות וניהול תהליכים גלובליים. כיום היא משלבת מחקר, הוראה אקדמית וייעוץ ארגוני – עם עניין עמוק בשאלות של טכנולוגיה, אנושיות ועתיד עולם העבודה. "נולדתי ב-1964, והמסע שעברתי מגלם את מהפכת העבודה כולה", מספרת ריספלר. "גדלנו בבית עם טלפון חוג, התקשורת הייתה מוגבלת, הפרטיות לא הייתה קיימת. כשהגעתי לאינטל בשנת 1989, עוד לא היו מחשבים אישיים בכל שולחן. את השינוי הגדול הרגשתי עם הופעת Windows – פתאום יכולתי לעבור בין משימות, לשלוח מייל, לעבוד במקביל. אני חוויתי על בשרי את כל שלבי ההתפתחות הדיגיטלית".
המשיכה שלה לטכנולוגיה, לדבריה, תמיד נבעה ממקום אנושי: "בעיניי, טכנולוגיה היא לא מטרה אלא כלי – כלי שאמור לשפר את איכות החיים שלנו, לפנות אותנו לעבודה משמעותית יותר, לעזור לנו לחשוב טוב יותר".
שלוש קטגוריות של מקצועות: להבין את המפה מחדש
ריספלר מחלקת את שוק העבודה העתידי לשלוש קטגוריות עיקריות:
- מקצועות בעלי סיכון גבוה לאוטומציה – תפקידים שחוזרים על עצמם, אינם דורשים שיקול דעת אנושי או יצירתיות, וכוללים משרות אדמיניסטרטיביות, מוקדנים, עובדי ייצור, קלדנים, פקידים ועוד. "הטכנולוגיה כבר כאן – בוטים מחליפים מוקדים, מערכות ממיינות קורות חיים, ורכבים אוטונומיים כבר מחכים לרגולציה בלבד", היא אומרת.
- מקצועות משתנים – שיתוף פעולה בין אדם למכונה – עיתונאות, משפטים, רפואה, הוראה, תרגום, ניהול פרויקטים. "ה-AI לא מחליף את האדם, אלא מסייע לו. הבעיה היא שהרבה עובדים משתמשים בו בצורה פסיבית, במקום לראות בו מנוע לצמיחה".
- מקצועות בעלי ערך אנושי ייחודי – טיפול רגשי, חינוך לגיל הרך, ניהול בכיר, ליווי קשישים, יצירה אומנותית. "אני לא רוצה לראות ילד בן שלוש עם מטפלת רובוטית. החום, המגע, הדופק – הם דברים שלא יוחלפו", היא מדגישה.
אחת מהתובנות המרכזיות של ריספלר היא שהמהפכה הזו כבר איננה נשלטת מלמעלה. "בעבר, השאלה הייתה אם הארגון יאמץ טכנולוגיה. היום – כל אדם יכול להשתמש בבינה מלאכותית יצרנית. זו כבר החלטה אישית".
לדבריה, רבים מהעובדים עדיין חוששים להכיר בכלי AI מתוך פחד שיחשבו שהם "עושים קיצורי דרך". אחרים פשוט לא מתנסים. "אני רואה בזה טעות חמורה. הבינה המלאכותית יכולה לעזור לנו לפנות זמן לדברים אחרים: ללמידה, לפנאי, למשפחה. אבל רק אם נחליט להשתמש בה באחריות".
הבינה המלאכותית כאמצעי לרווחה נפשית
ריספלר מדגישה כי הטכנולוגיה איננה האויב – אלא כלי שיכול לתרום לאיזון חיים-עבודה: "בישראל עובדים שעות רבות מאוד. אם נשתמש נכון ב-AI, נוכל לפנות זמן לאכפתיות עצמית, לבריאות, למשפחה. מדובר לא רק ביעילות אלא ברווחה אישית".
במקביל, היא מזהירה מפני התדרדרות לאדישות מחשבתית: "אם ניתן ל-AI לחשוב בשבילנו – נאבד את היכולת היצירתית. אני מראה בהרצאה שלי איור של אדם שוכב בסירה וה-AI חותר. זו המציאות של רבים מאיתנו. אני קוראת לכולם לקום ולחתור בעצמם".
האקדמיה צריכה להשתנות – וגם כל אחד מאיתנו
בהתייחסותה להכשרת הדור הבא, מדגישה ריספלר את הצורך הדחוף בשינוי שיטות ההוראה באקדמיה ובמערכת החינוך. "לא ייתכן שסטודנטים יישבו פסיביים מול הרצאה פרונטלית. צריך ללמד איך ללמוד, איך לשאול שאלות, איך להתמודד עם מידע משתנה – לא רק לשנן".
לשאלת האחריות של החברה, היא מצביעה על שלושה מישורים: הממשלה (קיצור שבוע העבודה, התאמת חוקים לעבודה מרחוק), הארגון (עידוד למידה, מדידת ערך ולא זמן), והפרט. "זה לא מספיק לומר 'המקצוע שלי נעלם'. כל אדם צריך לקחת אחריות על היכולת שלו להיות סחיר. גם בגיל 50 התחלתי דוקטורט – כי לא רציתי לעצור".
לסיום מציעה ריספלר לכולם לנקוט באופטימיות ריאליסטית: "אני לא שותפה לא לפחד מהוליווד ולא לשאננות. אני מאמינה באופטימיות ריאליסטית – להכיר את השינויים, ללמוד, להתפתח, ולמצוא את מקומנו החדש בעולם משתנה. לבינה המלאכותית אין נשמה – לנו יש. זו האחריות שלנו להפעיל אותה לטובתנו, ולא לתת לה להחליף אותנו".
