מאמר חדש טוען כי לצד “מגן הסיליקון” של תעשיית השבבים, טאיוואן בנתה מודל חברתי ייחודי של מנהיגות נשית ודמוקרטיה – מודל שעלול להיעלם אם תאבד את ריבונותה
בדיונים על עתידה של טאיוואן בעולם הגיאופוליטי מקובל לדבר על “מגן הסיליקון” – מושג המתאר את החשיבות האסטרטגית של תעשיית השבבים שלה, ובעיקר של חברות כמו TSMC, לשרשרת האספקה הגלובלית. אולם מאמר חדש באתר The Diplomat טוען כי ההגנה האמיתית על טאיוואן אינה רק טכנולוגית אלא גם חברתית: דמוקרטיה יציבה שהובילה לשוויון מגדרי יוצא דופן באזור אסיה–פסיפיק.
לפי המאמר, טאיוואן הצליחה לבנות מודל נדיר שבו נשים ממלאות תפקיד מרכזי בפוליטיקה, בחברה האזרחית ובכלכלה – שילוב של מסורת תרבותית מקומית עם מוסדות דמוקרטיים מודרניים.
ייצוג נשי מהגבוהים בעולם
בפרלמנט הטאיוואני מכהנות כיום נשים בכ־42% מהמושבים – שיעור מהגבוהים בעולם. לשם השוואה, שיעור הנשים בקונגרס האמריקני עומד על כ־28%, ובממוצע מדינות האיחוד האירופי על כ־33%.
גם בתחום הכלכלי טאיוואן מציגה נתונים יחסית טובים. לפי מדד הפער המגדרי העולמי של World Economic Forum, הפער בשכר בין נשים לגברים בטאיוואן עומד על כ־14% – נמוך מזה שבמדינות רבות באירופה ובאסיה, כולל גרמניה, יפן ודרום קוריאה.
אחד הסמלים הבולטים להתפתחות זו היה כהונתה של צאי אינג־וון, שכיהנה כנשיאת טאיוואן בין השנים 2016–2024. המאמר מדגיש כי בחירתה לא הייתה אירוע יוצא דופן, אלא תוצאה של תהליך ארוך שבו הנהגה נשית הפכה לנורמה בכל דרגי החברה.
כיום גם סגנית הנשיא, Hsiao Bi-khim, היא אישה, וכך גם מנהיגת מפלגת האופוזיציה המרכזית, Cheng Li-wen.
שילוב בין מסורת לדמוקרטיה
אחד הטיעונים המרכזיים במאמר הוא כי השוויון המגדרי בטאיוואן אינו תוצאה של אימוץ ערכים מערביים בלבד. החברה הטאיוואנית, כמו חלקים אחרים של התרבות הסינית, מושפעת גם ממסורות דתיות שבהן דמויות נשיות תופסות מקום מרכזי.
כך למשל, אחת הדמויות הרוחניות החשובות באי היא האלה הימית מאזו, הנערצת בפולקלור הסיני ושאליה מוקדשים מקדשים רבים. במקביל, ארגונים בודהיסטיים גדולים, כמו קרן הצדקה Tzu Chi Foundation, שנוסדה בידי הנזירה צ’נג ין, מנוהלים ברובם בידי נשים ומפעילים בתי חולים, בתי ספר ופעילות סיוע בינלאומית.
לפי הכותב, השילוב בין מסורת תרבותית פתוחה יחסית לסמכות נשית לבין מוסדות דמוקרטיים מודרניים אפשר לטאיוואן לפתח מודל חברתי יציב שבו מנהיגות נשים אינה נתפסת כחריגה.
הדמוקרטיה כבסיס לשוויון
הבסיס הפוליטי לשינוי הונח בשנות ה־90, כאשר טאיוואן עברה לדמוקרטיה מלאה. באותה תקופה קבעה מפלגת השלטון הדמוקרטית־פרוגרסיבית מכסות ייצוג לנשים במוסדות המפלגה – צעד שאומץ בהמשך גם על ידי מפלגות אחרות.
מאז הפך הייצוג הנשי לחלק מהזהות הפוליטית של טאיוואן. נשים מילאו תפקידים מרכזיים בתנועת הדמוקרטיה של סוף המאה ה־20 – כפעילות, עורכות דין ופוליטיקאיות – ולכן שוויון מגדרי נתפס כחלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה עצמה.
ההשוואה לאזור
המאמר מציין כי המודל הטאיוואני בולט במיוחד כאשר משווים אותו למדינות אחרות בעלות מורשת תרבותית דומה.
בהונג קונג, למשל, נפגעה החברה האזרחית לאחר חוק הביטחון הלאומי של 2020 שהטיל מגבלות חמורות על פעילות פוליטית. נשים פעילות ציבוריות, כולל מחוקקות, נעצרו או נאלצו לצאת לגלות.
בסינגפור, לעומת זאת, נשים משולבות היטב בשוק העבודה ובמערכת הפוליטית, אך כוחן הפוליטי מתקיים בעיקר בתוך מסגרת פוליטית הנשלטת בידי מפלגה אחת מאז 1959.
הפער הגדול ביותר ניכר ביחס למפלגה הקומוניסטית הסינית. בהנהגה הבכירה של המפלגה אין כיום נשים כלל, ובפוליטביורו המורחב – גוף בן 24 חברים – כל החברים הם גברים.
מה עומד על הכף
לפי הכותב, הדיון הבינלאומי על טאיוואן מתמקד בדרך כלל בגיאופוליטיקה, בביטחון ובתעשיית השבבים. אולם קיים גם ממד חברתי משמעותי: מודל דמוקרטי שבו נשים ממלאות תפקיד מרכזי במערכת הפוליטית והחברתית.
אם טאיוואן תאבד את ריבונותה הדמוקרטית ותסופח למערכת הפוליטית של סין, טוען המאמר, מוסדות החברה האזרחית והארגונים הפמיניסטיים עלולים להיות בין הראשונים שייפגעו. דוגמה לכך ניתן לראות בהונג קונג, שם פורקו ארגונים אזרחיים רבים לאחר הידוק השליטה של בייג’ינג.
המשמעות, לפי הכותב, היא שהמאבק על עתידה של טאיוואן אינו רק מאבק גיאופוליטי או טכנולוגי, אלא גם מאבק על קיומו של מודל חברתי ייחודי באזור אסיה – שילוב של מסורת תרבותית, דמוקרטיה ושוויון מגדרי.
