הפרס, בסך חצי מיליון דולר ניתן לה על הישגיה בתחום האופטיקה של הסיליקון. ליפסון שותפה להמצאת גלימת ההעלמות
הילדים דווקא מתרגשים. פרופסור מיכל ליפסון. צילום: ג’ייסון קוסקי, אוניברסיטת קורנל
“הפרס יעניק לי אפשרות להתקדם במחקר,” אומרת פרופסור מיכל ליפסון בשיחת טלפון מאוניברסיטת קורנל. נימת קולה אינה מעידה על גודל הפרס – 500,000 דולר – ולא על יוקרתו העצומה. מדובר במענק קרן מקארתור (MacArthur Foundation), המכונה “פרס הגאונות” וניתן למדענים, סופרים ואנשים מתחומים אחרים שהוכיחו יצירתיות יוצאת דופן ופוטנציאל להישגים חריגים. “להב ואיתן, הילדים שלי, דווקא ממש מתרגשים מהפרס, ומתעניינים יותר ויותר במה שאני עושה. אנשים עדיין אומרים להם מזל טוב.”
שלושה תארים בטכניון
פרופסור ליפסון נולדה בחיפה. אביה, פרופסור ראובן עופר, היה חבר סגל בפקולטה לפיזיקה. כשהיתה בת 8 עברה המשפחה לברזיל, ורק בגיל 19 חזרה מיכל לישראל. בטכניון היא עשתה תואר ראשון, שני ושלישי, ותוך תשע שנים, בגיל 28, כבר היה לה דוקטורט ביד.
עם סיום הדוקטורט, שאותו כתבה בהנחייתו של פרופסור אלישע כהן מהפקולטה לפיזיקה, יצאה ליפסון לפוסט-דוקטורט אצל פרופסור ליונל קימרלינג ב-MIT, ובחודש יולי 2001 הגיעה לקורנל, שם היא עובדת כחברת סגל עד היום. “מיכל היתה סטודנטית מעולה,” אומר פרופסור אלישע כהן. “אצלי היא עסקה בתכונות אופטיות של מיקרו-מהודים, ואחר כך המשיכה לעולם הסיליקון. הגדוּלה שלה היא הצלחתה ליצור מערכות אופטיות בסיליקון.”
בקורנל הקימה פרופסור ליפסון קבוצת מחקר שמטרתה לפתח התקני סיליקון אופטיים. היעד היישומי הוא שימוש באור כתחליף לחוטי החשמל בתוך הצ’יפ המיקרו-אלקטרוני. “הבעיה של חוטי הנחושת היא שהם מתחממים ומבזבזים אנרגיה – מה שלא קורה עם אור,” היא מסבירה. “הצלחה בפיתוח התקני סיליקון הפועלים על אור במקום חוטי מתכת תביא לייעול משמעותי של השבב, ולפיכך של המחשב כולו.”
סיליקון, באופן מסורתי, אינו נחשב לתווך אופטי, אבל פרופסור ליפסון הצליחה להראות כי “סיליקון אופטי” הוא בגדר האפשר. “הראינו בעצם שאפשר להפוך אותו לחומר אופטי, כלומר ליצור אותו כך שיהיו לו תכונות אופטיות – ולא סתם תכונות אופטיות, אלא אלה הרצויות לנו.”
גלימת ההסוואה
תחום נוסף שמעסיק את פרופסור ליפסון הוא “גלימת ההסוואה” האופטית. מדובר בטכנולוגיה של Cloaking – הסתרה של אובייקטים על ידי שליטה באור. “אנחנו עובדים על הסתרת עקמומיות במשטח. במקום שהאור ינוע בקו ישר, אנחנו גורמים לו לעקוף את האזור העקמומי, כלומר ללכת סביבו במעין Ω. באופן הזה, הגבשושית הזאת לא מסתירה את האור (כמו במצב תאורה רגיל) ולכן היא נעלמת מעיניו של הצופה. במילים אחרות, המניפולציה הופכת את האובייקט לשקוף מנקודת ראותו של הצופה.”
איך עושים את זה? “אנחנו משנים באופן מחושב את מקדם השבירה של החומר באזורים מסוימים שלו. בעצם אנחנו ‘משחקים’ עם מקדם השבירה כך שנקבל את ההסתרה שאנחנו רוצים.”
האם אפשר להסתיר כך כל דבר? “כרגע לא. זה עובד מצוין בקנה מידה קטן, אבל כשמדובר באובייקטים גדולים זה מאוד מסובך. בוודאי שאנחנו לא יכולים להסתיר אנשים, אם זה מה שהקוראים שקראו את ‘דנידין’ מדמיינים לעצמם.
