אקונומיסט על השקעת הממשל באינטל: “סיליקון כל־אמריקני” הוא אשליה – שבבים אמריקניים יצליחו רק עם בעלות ברית

מאמר מערכת מזהיר מפני הצלת אינטל באמצעות מכסים ולחצים ומציע חלופה: הקלת רישוי, הכשרת כוח אדם וקליטת TSMC וסמסונג כחלק מאסטרטגיה גלובלית יציבה

האקונומיסט יוצא נגד הרעיון של ייצור שבבים “מבית” בלבד בארה״ב ומזהיר: ניסיון להציל את אינטל באמצעות מכסים, סבסוד כבד ואף “כמעט־הלאמה” עלול לפגוע ביתרון הטכנולוגי של ארה״ב. לפי השבועון, שבבים הם תעשייה גלובלית במיוחד. שרשראות הערך נשענות על התמחות קיצונית ועל זרימה חופשית של ציוד, ידע וכוח אדם. ניתוק מהעולם ייקר את הייצור, יאט חדשנות, ויפגע במובילות האמריקנית.

אינטל מוצגת כסיפור אזהרה. לפני עשורים הייתה סמל לחוד החנית. כיום שווי השוק שלה סביב 100 מיליארד דולר. היא כמעט שאינה מספקת שבבים מתקדמים ל־AI. חוק השבבים והמדע של ממשל ביידן הקצה לה 8 מיליארד דולר מענקים ועד 12 מיליארד דולר כהלוואות. ובכל זאת, המפעל באוהיו מתעכב כעת לתחילת שנות ה־30 של המאה. החברה ממונפת, תזרים המזומנים חלש, והמעבר לדורות ייצור מתקדמים מקרטע. לפי הערכות, נדרשים מעל 50 מיליארד דולר השקעות כדי לנסות להדביק את TSMC.

האקונומיסט טוען שהצעדים שמקדם הנשיא טראמפ רק יחמירו את הבעיה. מכסים כלליים יעלו עלויות לכל התעשייה. מכסים ספציפיים על שבבים יפגעו בלקוחות אמריקניים. לחץ על אנבידיה וחברות אחרות “לייצר אצל אינטל” יכפה מוצר נחות יחסית ויפגע בביצועים. שבבים הם אמצעי לחדשנות, לא מטרה בפני עצמה. כופים על החברות פחות־מהטוב ביותר – ומקהים את יתרונן.

אקונומסיט ממליץ לפצל את אינטל

מה כן? השבועון מציע להפסיק “להציל את אינטל בכל מחיר” ולבחון מבנים אחרים. אפשרות אחת: למכור את עסקי הייצור למשקיע עתיר הון (לפי הדיווח, סופטבנק הביעה עניין ואף השקיעה 2 מיליארד דולר השבוע). אפשרות אחרת: למכור את זרוע התכנון ולהפנות את התמורה לבניית ייצור תחרותי באמת. כך או כך, המדינה לא צריכה להיכנס כבעלים. הזרמת כספים ללא תחתית תסבך עוד יותר.

הלקח השני: להקל על מי שכן מצליחים. TSMC כבר משקיעה בארה״ב ומפעילה פאב ל־4 נ״מ, עם פאב מתקדם נוסף מתוכנן ל־2028 ועוד אתר שני־ננומטר בהמשך. סמסונג בונה בטקסס ומתכוונת ל־2 נ״מ בקוריאה עוד השנה. שתיהן נתקלו בעיכובים ברישוי ובמחסור בכוח אדם מיומן. המדיניות הנכונה, לפי האקונומיסט: לפשט רישוי, להאיץ הכשרת מהנדסים וטכנאים, ולפתוח שערים ליבוא מכונות, חומרים ואנשים – במקום מכסים.

הלקח השלישי: גם אם מגדילים כושר ייצור מקומי, ארה״ב לא יכולה להתנתק. מכונות ליתוגרפיה EUV מגיעות מהולנד. ציוד מרכזי מגיע מיפן. וטאיוואן תישאר קריטית: גם בסוף העשור, כשהקמת האתרים בארה״ב תתקדם, חלק גדול מהשבבים המתקדמים עדיין ייוצר באי. מודל TSMC הוא לחדש בבית, ואז להרחיב גלובלית. לכן, מדיניות יציבה כלפי טאיוואן חיונית לא פחות מתמריצים מקומיים.

מסקנת השבועון: ארה״ב זקוקה לאסטרטגיה קוהרנטית ורב־שנתית, שתיהנה מתמיכה דו־מפלגתית ותספק ודאות לתעשייה. במקום לאומנות כלכלית ומכסים, יש לבנות מערכת אקוסיסטם עם בעלות הברית – טאיוואן, דרום קוריאה ויפן – ולהפוך את אמריקה למקום הטוב ביותר להקמת פאבים באמצעות רגולציה חכמה וכוח אדם איכותי. כך תישמר המובילות האמריקנית בעידן ה־AI.