בפאנל המסכם של מושב הבכירים שאל שלמה גרדמן את המשתתפים היכן יהיו צווארי הבקבוק של תעשיית השבבים, האם ישראל צריכה להקים פאבים, ומה מקומה בעשור הבא. דב מורן הזהיר מפני השקעה בג'יגה־פאבים, שרון לב יוגב הדגישה את חשיבות בקרת התהליכים והמשכיות האספקה, טל שוורץ הצביע על אריזה מתקדמת וניהול חום, ואושר שפירא הציג תוכנית להקמת יכולות ייצור מתמחות בדרום
פאנל הסיום של מושב הבכירים בכנס ChipEx2026, בהנחיית שלמה גרדמן, עסק בשאלה שמעסיקה כיום את כל תעשיית השבבים: האם עידן הבינה המלאכותית מחייב את ישראל להרחיב את פעילותה מעבר לתכנון שבבים ולחדשנות, ולהיכנס גם לעולמות ייצור מתקדמים. הדיון התפתח סביב כמה שאלות מרכזיות: מהם צווארי הבקבוק של התעשייה בחמש השנים הקרובות, האם מדיניות “Just in Time” צריכה להתחלף במדיניות “Just in Case”, האם יש הצדקה להקמת פאבים בישראל, ומה צריך להיות מקומה של ישראל בעשור הבא.
בפאנל השתתפו דב מורן, שרון לב יוגב, סמנכ"לית התפעול של KLA בישראל, טל שוורץ מסמסונג, ואושר שפירא מקבוצת עוז. כל אחד מהם הציג זווית אחרת של אותה מציאות: תעשיית השבבים נמצאת בנקודת צמיחה נדירה, אך גם בנקודת עומס. הביקוש ל־AI דוחף קדימה את החומרה, אך במקביל חושף מגבלות עמוקות בהספק, תקשורת, זיכרון, ייצור, אריזה וקירור.
השאלה הראשונה: איפה יהיה צוואר הבקבוק הבא?
גרדמן פתח בשאלה רחבה לכל חברי הפאנל: מהי הנקודה הקריטית ביותר שתשפיע על תעשיית השבבים בחמש השנים הקרובות, ומהו צוואר הבקבוק שעלול לעכב את המשך ההתקדמות.
דב מורן השיב מן הזווית ההיסטורית של מחזורי התעשייה. לדבריו, עולם הטכנולוגיה נע במחזורים בין חומרה לתוכנה: תקופה אחת מתמקדת בתשתיות חומרה, אחריה מגיעים יישומים, ולאחר מכן חוזרת שוב הדרישה לחומרה חזקה יותר. מורן הזכיר את הסיסמה המוכרת “Software is eating the world”, אך הדגיש כי תוכנה אינה יכולה להתקיים בלי חומרה שמסוגלת לתמוך בה. לכן, בעידן ה־AI, חברות כמו אנבידיה, AMD, אינטל ו־ARM חוזרות למרכז הבמה. לדבריו, השוק זקוק גם לחלופות ולמתחרים לאנבידיה, משום שלא בריא שתשתית מרכזית כל כך תתרכז בידי שחקן אחד. מורן הצביע על בעיות הספק ותקשורת כאתגרים מרכזיים להמשך הדרך.
שרון לב יוגב התמקדה בצד הייצור. לדבריה, ככל שתכנון השבבים נעשה מורכב יותר, בעיקר בעקבות התפתחות ה־AI, כך המעבר מן התכנון לייצור המוני הופך קשה יותר. היא הצביעה על HVM, כלומר ייצור בנפחים גבוהים, ועל בעיות Yield במפעלי הייצור הגדולים בעולם כצווארי בקבוק מרכזיים. כאן, לדבריה, נכנסות לתמונה חברות בקרת תהליכים כמו KLA, המסייעות ליצרניות שבבים לייצר רכיבים מורכבים יותר בתפוקה גבוהה יותר. היא הדגישה כי החברה משתמשת גם ב־AI בתוך מוצריה כדי לנתח כמויות גדולות של נתונים, לזהות מגמות ותקלות בתהליך הייצור, ולהחזיר את המידע הזה מוקדם ככל האפשר לקו הייצור.
טל שוורץ הציג את האתגר מן הזווית של סמסונג. לדבריו, התעשייה עוברת ממבנים מונוליתיים אל אינטגרציה הטרוגנית תלת־ממדית. במילים אחרות, במקום שבב אחד שמבצע הכול, נבנות כיום מערכות שמחברות לוגיקה, זיכרון ורכיבים אופטיים בערימות צפופות. שוורץ אמר כי Advanced Packaging, אריזה מתקדמת, הופכת לגורם שקובע את הטון בתעשייה. הוא סימן את ניהול החום ואת דינמיקת ההספק כצוואר הבקבוק המרכזי, והוסיף כי המדד החשוב כבר אינו רק מהירות שעון, אלא ביצועים לוואט.
אושר שפירא, שהציג את עצמו כשחקן חדש יחסית במשפחה של תעשיית השבבים, הצטרף לזיהוי מגבלות ההספק והתקשורת, אך הוסיף גם “צוואר בקבוק נסתר”: פוטוניקה וחומרים שאינם סיליקון. לדבריו, לצד פוטוניקת סיליקון, יש חשיבות גוברת לשילוב חומרים כמו Indium Phosphide כמקורות אור לתקשורת אופטית. שפירא ציין כי ייתכן שהעולם עדיין אינו מעריך מספיק את מגבלת הקיבולת בתחומים אלה. הוא הוסיף עוד נקודה: ככל שמרכז נתונים הופך למתקן יקר וחיוני יותר, מתעצם גם הצורך להגן עליו פיזית, לא רק בסייבר.
הוויכוח המרכזי: האם ישראל צריכה להקים פאבים?
השאלה הבאה של גרדמן הייתה ישירה יותר: האם המעבר מתפיסת “Just in Time” לתפיסת “Just in Case” מצדיק הקמת תשתית ייצור רחבה יותר בישראל, גם אם במדינות אחרות הייצור יעיל וזול יותר.
אושר שפירא השיב ראשון, והציג גישה פרקטית ולא טוטלית. לדבריו, ישראל לא יכולה לעשות הכול, ולכן עליה לבחור תחומים שבהם יש סיכוי ריאלי לבניית יתרון. הוא הבחין בין פאב סיליקון מתקדם, שעלות הקמתו יכולה להגיע לעשרות מיליארדי דולרים, לבין פאבים מתמחים בתחומי Compound Semiconductors. לדבריו, מוליכים למחצה מורכבים עשויים לעלות עשירית ואף פחות מפאב סיליקון מתקדם, ובמקביל להפוך לצוואר בקבוק עולמי. לכן, ישראל יכולה וצריכה לפתח יכולות ייצור בתחומים כמו GaN, SiC, רכיבי RF, רכיבי הספק גבוה, לייזרים ופוטוניקה שאינה מבוססת רק על סיליקון. שפירא ציין גם את תחום האריזה המתקדמת כיעד ריאלי יותר עבור ישראל.
טל שוורץ הציג עמדה זהירה יותר. הוא אמר כי אינו בטוח שכדאי לישראל להשקיע בג'יגה־פאבים, לא בזיכרון ולא בלוגיקה מתקדמת. לדבריו, השקעות כאלה יקרות מאוד ודורשות היקף ומומחיות עצומים. עם זאת, הוא תמך בגיוון מקורות אספקה ובהקמת יכולות ייחודיות שיכולות לשפר את העמידות של ישראל מול בעיות גיאופוליטיות או מגבלות קיבולת. שוורץ הדגיש כי ישראל צריכה לבצר את מעמדה כמובילה בארכיטקטורה של שבבים. אם ישראל תוביל בהגדרת המטרות ובתכנון, אחרים ירצו לספק לה את מה שחסר לה.
שרון לב יוגב הדגישה כי ישראל כבר חזקה בתחומים מסוימים בשרשרת הערך, ובהם בקרת תהליכים, מטרולוגיה, בדיקה ואופטיקה. היא הזכירה את KLA, אפלייד מטריאלס, נובה וקמטק כדוגמאות לחברות שפועלות בישראל בתחומים קריטיים לייצור שבבים. לדבריה, יש לחזק את מה שכבר חזק, משום שגם יתרונות קיימים עלולים להיחלש אם לא משקיעים בהם. היא הדגישה כי חברות גלובליות בוחנות את ישראל מול מדינות כמו סינגפור, שבהן הממשלה מעניקה תמריצים, משקיעה במו"פ, מסייעת בתשתיות ותומכת בתעשייה באופן אקטיבי.
דב מורן היה הספקן ביותר ביחס להקמת פאב מתקדם בישראל. הוא אמר כי יש “פאב ויש פאב”: פאב לוגי מתקדם או פאב זיכרון הם מפעלים שעלותם עשרות מיליארדי דולרים ודורשים ידע תפעולי ומומחיות שאין בישראל בהיקף הנדרש. מורן הזכיר כי בעבר לכל חברת שבבים כמעט היה פאב משלה, אך התעשייה עברה להפרדה בין תכנון לבין ייצור. לדבריו, ידע בתכנון שבבים וידע בהפעלת פאב הם שני דברים שונים לחלוטין. הוא ציין כי הפאבים של אינטל בישראל היו מוצלחים מאוד, אך לדבריו הם נבנו במסגרת תהליכים גלובליים של החברה ובמודל של “copy-paste” ממפעלים קיימים. מסקנתו הייתה שישראל מצטיינת בחדשנות וביזמות, אך לא בהכרח בבניית מערך ייצור המוני מושלם וממושמע בקנה מידה עצום. לדבריו, אם שוקלים את הדברים באופן לוגי, הכף נוטה נגד הקמת פאב מתקדם גדול בישראל.
השאלה לדב מורן: במה משקיעים בעולם שבבים?
לאחר הדיון על ייצור, הפנה גרדמן לדב מורן שאלה על השקעות בסטארט־אפים בתחום השבבים. בעבר, אמר, השקעות רבות זרמו לתוכנה ול־SaaS, ואילו כיום חוזרים לדבר על חומרה, AI ושבבים. מה בודקת קרן השקעות כאשר מגיע אליה יזם בתחום הזה?
מורן השיב כי מבחינתו קיימים שלושה P: People, Product, Potential. במקום הראשון נמצאים האנשים. הוא הדגיש את חשיבות היכולות האישיות, הניסיון, החוסן והאינטליגנציה של הצוות. לאחר מכן מגיע המוצר: הוא צריך להיות חדשני באמת ולא מוצר “גם אני”. השלב השלישי הוא הפוטנציאל, ובעיקר הבנת השוק. מורן אמר כי יזמים רבים מגיעים עם רעיון טכנולוגי מצוין, אך בלי שהבינו לעומק מי הלקוח, מה הבעיה ומהו גודל השוק. הוא קרא ליזמים לדבר עם לקוחות פוטנציאליים עוד לפני שהם בונים את המוצר, ולהגיע למשקיעים עם סימנים מוקדמים לכך שהשוק באמת צריך את הפתרון.
בהמשך סיפר מורן כי קבוצת עוז משקיעה בחברות שבבים בישראל, והזכיר את Modu Chip כיוזמה שמבקשת לבנות פלטפורמה לשיתופי פעולה סביב קונספטים חדשים בתחום השבבים. הוא הדגיש כי גם כאשר יש רעיון גדול, אי אפשר לעשות הכול לבד. תעשיית השבבים דורשת שותפים, מומחיות, קשרים ויכולת ביצוע. לדבריו, יזמים צריכים לדעת לשתף פעולה, לוותר על חלק מהעוגה, ולתת לשותפים אסטרטגיים מקום אמיתי במיזם.
שרון לב יוגב: האתגר היומיומי הוא אנשים, חלפים ומיקום
גרדמן שאל את שרון לב יוגב מהם האתגרים הגדולים של מי שמנהלת פעילות תפעולית של חברת שבבים בישראל. לב יוגב השיבה כי גם ל־KLA יש שלושה P, אך שונים משל מורן: People, Parts, Place. כלומר כוח אדם, רכיבים וחלפים, ומיקום.
לדבריה, בשנים האחרונות הפך נושא המשכיות האספקה לאחד האתגרים המרכזיים. ישראל פועלת בסביבה ביטחונית מורכבת, אך חברות כמו KLA חייבות להמשיך לספק ללקוחותיהן גם בשעת חירום. היא סיפרה כי החברה המשיכה להביא מאות עובדים למפעל גם אחרי 7 באוקטובר וגם בתקופות מתוחות נוספות, אך הדגישה כי הדבר מחייב תכנון עסקי מתמשך ופרואקטיבי. בהקשר זה היא הזכירה את סגירת נתב"ג לכמה ימים כאירוע שפגע באספקות ובמוניטין, וטענה כי המדינה צריכה לוודא שתוכניות גיבוי כמו הפעלת שדה התעופה ברמון אכן פועלות בזמן אמת.
בהמשך נשאלה לב יוגב כיצד KLA משתמשת ב־AI כדי להתמודד עם בעיות Yield בעולם ה־Deep Submicron והננו־טכנולוגיה. לדבריה, התשובה היא חד־משמעית כן. מערכות החברה אוספות כמויות עצומות של נתונים מתהליכי ייצור, וה־AI מסייע להפוך את הנתונים האלה למגמות ולתובנות שניתן לפעול לפיהן. המטרה היא לזהות בעיות מוקדם ככל האפשר, לפני שפרוסות יקרות רבות נפגעות. בכך, לדבריה, KLA אינה רק משרתת את תעשיית ה־AI, אלא גם משתמשת ב־AI כדי לאפשר את ייצור השבבים שעליהם רצות מערכות AI.
טל שוורץ: זיכרון חכם ואריזה מתקדמת הופכים לליבת התחרות
גרדמן הפנה לטל שוורץ שאלה על טשטוש הגבולות בין לוגיקה לזיכרון. שוורץ הסביר כי בעבר היו זיכרון ולוגיקה שני עולמות נפרדים יחסית. בעידן ה־AI, כמות הנתונים שצריכה לנוע ביניהם גדלה מאוד, והדבר הופך לצוואר בקבוק. לדבריו, ב־HBM4 סמסונג משלבת בבסיס הזיכרון בקר שמיוצר בטכנולוגיית לוגיקה של ארבעה ננומטר, ומתפקד במידה מסוימת כ־Co-processor. הוא מכין חלק מן הנתונים ומאפשר זרימה מהירה יותר. לדבריו, HBM5 ימשיך את הכיוון הזה בעוצמה רבה יותר, והחזון הוא זיכרון חכם יותר, שמשלב ידע מעולם הלוגיקה ומעולם הזיכרון.
בהמשך נשאל שוורץ מהו האתגר הגדול ביותר כיום מבין לוגיקה, זיכרון ואריזה. לדבריו, אף שסמסונג כבר ירדה לתהליכי שני ננומטר בלוגיקה וממשיכה להתקדם, נקודת הזמן הנוכחית שייכת לאריזה מתקדמת. האריזה, שהייתה במשך שנים תחום אפור יחסית, הפכה לחלק מרכזי במוצר. כאשר בונים “מגדל” של שבבים, האינטרקונקט, הצפיפות והחום קובעים את הביצועים. אם החום אינו מתפזר היטב, הביצועים נפגעים. לכן, לדבריו, סמסונג משקיעה רבות באריזה מתקדמת ובאינטגרציה תלת־ממדית.
אושר שפירא: The Rise כמודל לייצור מתמחה בישראל
גרדמן שאל את אושר שפירא כיצד קבוצת השקעות יכולה להצדיק כלכלית השקעה בפאבים בישראל. שפירא השיב כי קבוצת עוז הפכה מקרן השקעות לקבוצת השקעות שמבקשת לפעול גם בתשתיות טכנולוגיות. לדבריו, לאחר 7 באוקטובר קיבלה הקבוצה החלטה אסטרטגית לבחון אילו תשתיות טכנולוגיות הן קריטיות למדינת ישראל. שלושת הכיוונים שסומנו הם מרכזי נתונים, שבבים ואנרגיה למרכזי נתונים.
לדבריו, לאחר כשנתיים וחצי עד שלוש של בחינה, הגיעה הקבוצה למסקנה שייצור סיליקון מתקדם אינו ריאלי בישראל, אלא אם המדינה תשנה לחלוטין את סדרי העדיפויות שלה. במקום זאת, הקבוצה בחרה להתמקד ביכולות ייצור מתמחות. שפירא הציג את פרויקט The Rise, שאמור לקום בדרום כמעין אזור תעשייה טכנולוגי עמוק. לדבריו, המיזם יחבר נדל"ן ייעודי לחדרים נקיים, שותפים תעשייתיים, הון סיכון, מוסדות פיננסיים, שותפים בין־לאומיים וביקוש עוגן מן התעשייה הביטחונית.
שפירא אמר כי הקבוצה מתמקדת בשלושה תחומים: רכיבי הספק ו־RF המבוססים על GaN ו־SiC, לייזרים ורכיבים פוטוניים מבוססי Indium Phosphide ו־Gallium Arsenide, ואריזה מתקדמת. לדבריו, המטרה אינה להקים TSMC ישראלית, אלא לבנות יכולות ייצור מתמחות בתחומים שבהם יש ביקוש ביטחוני, פוטנציאל אזרחי וצווארי בקבוק עולמיים. הוא הדגיש כי המימון ייבנה בשלבים, באמצעות שיתופי פעולה עם חברות רב־לאומיות, הפחתת סיכוני ביצוע והפחתת סיכוני ביקוש, ורק לאחר מכן גיוס ההון הכבד לקאפקס ולהון חוזר.
השאלה האחרונה: האם תעשיית השבבים תמשיך לצמוח?
לקראת סיום שאל גרדמן את כל המשתתפים האם תעשיית השבבים תמשיך לצמוח בחמש עד עשר השנים הקרובות, ומה יהיה מקומה של ישראל.
אושר שפירא אמר כי זהו כנראה הזמן המרתק ביותר להיות בו בעולם השבבים. לדבריו, ככל שיותר מערכות בעולם הופכות לחכמות ומחוברות, כך גדלה כמות השבבים הנדרשת. אם מוסיפים לכך עתיד של רובוטים, מערכות לבישות ותשתיות AI, הצורך בשבבים רק ילך ויגדל. הוא הדגיש כי ישראל צריכה להישאר חזקה מאוד בתכנון ובחדשנות, אך גם לפתח יכולות ייצור בתחומים שבהם הדבר אפשרי, בעיקר מוליכים למחצה מורכבים ואריזה מתקדמת. לדבריו, הקשר בין תכנון לייצור נעשה חשוב יותר, משום שהאופטימיזציה עוברת לרמת המערכת כולה.
טל שוורץ אמר כי הוא אופטימי מאוד. לדבריו, מי שנמצא שנים בתעשייה זוכר תקופות שבהן שבבים לא היו מילת באז, אך כיום ברור שהם עמוד השדרה של מהפכת ה־AI. הוא הדגיש כי ישראל צריכה להתמקד ב־setting the goals: הגדרת המטרות, החדשנות והארכיטקטורה. שם, לדבריו, ישראל יכולה להביא את הערך הגבוה ביותר.
שרון לב יוגב הצטרפה לאופטימיות ואמרה כי בעבר נדרשה להסביר לאנשים מה הם מוליכים למחצה, ואילו כיום כבר ברור שמדובר בתשתית חיונית לחברות ולמדינות. לדבריה, כדי שהתעשייה בישראל תמשיך לצמוח, נדרשת תמיכה ממשלתית אמיתית: השקעה, תמריצים, תשתיות וסיוע מול התחרות הבין־לאומית.
דב מורן סיים בנימה אופטימית אך מפוכחת. כיזם, אמר, הוא חייב להיות אופטימי, אך הזכיר כי תעשיית השבבים היא תעשייה מחזורית מאוד, עם עליות וירידות חדות. הוא סיפר על קשריו עם סנדיסק ועל תרומתם של מרכזי פיתוח ישראליים להצלחת חברות גלובליות, והדגיש כי ישראל היא מקום חזק ליזמות מוקדמת. עם זאת, הוא חזר לרעיון המרכזי שלפיו הצלחה בתעשיית השבבים מחייבת מיקוד, שותפים ויכולת ביצוע, ולא רק רצון טוב.
בסיכום הפאנל עלתה תמונה ברורה: תעשיית השבבים צפויה להמשיך לצמוח, אך הצמיחה הבאה לא תישען רק על הקטנת טרנזיסטורים. היא תגיע משילוב של תכנון חכם, זיכרון קרוב יותר לעיבוד, אריזה מתקדמת, פוטוניקה, בקרת תהליכים, ניהול תרמי ויכולות ייצור מתמחות. עבור ישראל, האתגר הוא לא להעתיק את המודלים של טאיוואן, קוריאה או ארצות הברית, אלא לבחור את המקומות שבהם היא יכולה להיות חיונית: ארכיטקטורה, חדשנות, בקרת תהליכים, אופטיקה, מוליכים למחצה מורכבים ואריזה מתקדמת.
