תלות גבוהה של דרום קוריאה בברום מישראל, יחד עם קיבולת מוגבלת לייצור HBr בדרגת שבבים, מעוררות חשש כי שיבוש אזורי עלול לפגוע בייצור זיכרונות יותר ממשבר ההליום
אזהרה חדשה שמגיעה מענף הגזים התעשייתיים טוענת כי סיכון האספקה של ברום עלול להיות מסוכן יותר לתעשיית השבבים אפילו ממשבר ההליום האחרון. לפי Alvin Camba, מנהל המחקר בחברת Lyvi, הבעיה האמיתית אינה מחסור בברום כחומר גלם, אלא העובדה שמספר מצומצם מאוד של שחקנים מסוגל להמיר אותו לגז HBr באיכות הנדרשת לתהליכי איכול מדויקים בייצור שבבים. HBr משמש בעיקר לאיכול פוליסיליקון ומבנים מוליכים אחרים, ולכן הוא חומר קריטי במיוחד בקווי ייצור מתקדמים. (gasworld.com)
לא הברום עצמו, אלא שלב הטיהור
זהו לב הסיפור: גם אם אפשר למצוא ברום גולמי במקורות אחרים, הקיבולת הגלובלית לטיהור ולהסבה שלו ל-HBr בדרגת שבבים מוגבלת מאוד. ב-gasworld צוין כי יצרנים כמו Resonac, Air Liquide ו-Adeka כבר מחויבים ללקוחות קיימים, ולכן מרחב התמרון קטן. אחד האתגרים הוא שכניסה של קיבולת חדשה לשוק כזה אינה מהירה: היא דורשת ציוד ייעודי, רישיונות, בדיקות איכות והסמכה אצל יצרני השבבים, תהליך שעלול להימשך שנים. גם חלופות מבוססות כלור אינן נחשבות, לפי אותם ניתוחים, לתחליף מלא בקווי DRAM מתקדמים.
ההקשר הישראלי: ים המלח במרכז השרשרת
כאן נכנס ההקשר הישראלי במלוא עוצמתו. לפי TrendForce, שמצטטת את KITA, The Elec ו-Korea JoongAng Daily, ישראל וירדן שולטות בחלק גדול מייצור הברום הנוזלי בעולם: 46.5% מיוחסים לישראל ו-25.6% לירדן. בנתון אחר שפורסם באותם דיווחים, 97.5% מיבוא הברום של דרום קוריאה הגיע מישראל. גם ה-USGS מציג תמונה דומה של ריכוזיות: ב-2025 הייצור השנתי הוערך בכ-200 אלף טונות בישראל ובכ-110 אלף טונות בירדן.
מבחינת ישראל, השחקנית המרכזית היא ICL. החברה מציגה את פעילות ים המלח שלה כמוקד ייצור עולמי חשוב לברום, ומסרה כי ב-2024 ייצרה שם 190 אלף טונות ברום. ICL מציינת גם כי הברום מים המלח משמש בין השאר לאלקטרוניקה, וכי היא משווקת בעצמה HBr המשמש לאיכול פוליסיליקון בתעשיית האלקטרוניקה. כלומר, הקשר בין ים המלח הישראלי לבין שרשרת האספקה של תעשיית השבבים אינו תיאורטי, אלא חלק ממשי מהתשתית התעשייתית הקיימת.
למה קוריאה חוששת
הפגיעות הגדולה ביותר נמצאת כיום בדרום קוריאה, משום שחברות כמו Samsung ו-SK hynix נשענות על אספקה סדירה של חומרי גלם וגזים מיוחדים לייצור זיכרונות. לפי הניתוחים שפורסמו בימים האחרונים, הקושי הוא כפול: קוריאה תלויה כמעט לחלוטין בברום מישראל, ובנוסף גם היצרנים היפניים של HBr, שמהם היא רוכשת את הגז המוכן, תלויים בעצמם בברום שמגיע מישראל. המשמעות היא שדי בשיבוש מתמשך בשרשרת האספקה, גם בלי פגיעה ישירה במתקן ייצור, כדי להתחיל ללחוץ על המלאים.
לפי Camba, ספקי DRAM מחזיקים בדרך כלל מלאי של שבועיים עד שלושה בלבד לחלק מהחומרים הללו. הוא הזהיר כי בתוך ארבעה עד שישה שבועות משיבוש בייצור או בשילוח, המחסור עלול להגיע לקווי הייצור, ותוך שמונה עד 12 שבועות כבר לחלחל למוצרים סופיים, ממכשירי צריכה ועד מערכות צבאיות. חשוב להדגיש: זו כרגע אזהרת סיכון וניתוח של צוואר בקבוק פוטנציאלי, לא דיווח על מחסור גלובלי שכבר התממש.
גם בלי פגיעה ישירה, עלויות השילוח עולות
גורם נוסף שמטריד את הענף הוא השילוח. רויטרס דיווחה כבר במרץ כי המלחמה הרחיבה את סיכוני השיט באזור והובילה לביטולי כיסוי ביטוחי ולעלייה חדה בפרמיות סיכון מלחמה. לפי הניתוח שפורסם ב-War on the Rocks, עצם הקריאה לנמלים בישראל כבר מייקרת את הביטוח בעשרות עד מאות אלפי דולרים למסע, גם אם הנתיב עצמו אינו עובר בים האדום. במילים אחרות, גם ללא השבתה של הייצור, עצם הסביבה הביטחונית עלולה להכביד על רציפות האספקה ועל המחיר.
בסופו של דבר, האזהרה סביב הברום מדגישה נקודה שמוכרת היטב גם בישראל: שרשרת האספקה של השבבים בנויה על מספר קטן מאוד של חומרים ותהליכי טיהור שאין להם כמעט יתירות. במקרה הזה, האזור שבין ישראל, ירדן וים המלח הוא לא רק סיפור מקומי של כימיקלים ומינרלים, אלא חוליה רגישה במערכת הייצור של הזיכרונות המתקדמים שעליהם נשענים טלפונים, מחשבים, שרתי AI ותשתיות ביטחוניות ברחבי העולם. (ICL)
