פוסט ב־Neutron Bytes טוען כי סביב יוזמה אמריקנית לפארק טכנולוגי בישראל עלתה אפשרות ל־SMR שיזין מפעל שבבים ודאטה־סנטרים – אך רגולציה, הסכמי ייצוא אמריקניים ושיקולים אזוריים הופכים זאת למסלול ארוך
בשלב הזה מדובר בעיקר בדיון ותסריט אפשרי – לא בתוכנית ביצוע מחייבת – אבל הוא מציף נקודת מפתח: אם רוצים להקים “אזור תעשייתי־מחשובי” של בינה מלאכותית ושבבים, תשתית האנרגיה הופכת לצוואר בקבוק.
בפוסט שפורסם ב־7-2-2026 בבלוג Neutron Bytes נטען כי סביב יוזמה להקמת פארק טכנולוגי בהובלה אמריקנית ב־ישראל עלתה גם אפשרות לא שגרתית לתשתית החשמל: שילוב כור גרעיני מודולרי קטן (SMR) שיספק אספקת אנרגיה רציפה למפעל שבבים ולמרכזי נתונים עתירי־חשמל. (Neutron Bytes)
בשלב הזה מדובר בעיקר בדיון ותסריט אפשרי – לא בתוכנית ביצוע מחייבת – אבל הוא מציף נקודת מפתח: אם רוצים להקים “אזור תעשייתי־מחשובי” של בינה מלאכותית ושבבים, תשתית האנרגיה הופכת לצוואר בקבוק.
היוזמה: “Fort Foundry One” והקשר ל־Pax Silica
לפי הדיווחים, היוזמה משתלבת במסגרת אמריקנית בשם Pax Silica – ניסיון לבנות שיתופי פעולה בין מדינות “ידידותיות” כדי להבטיח שרשראות אספקה לטכנולוגיות קריטיות כמו שבבים ובינה מלאכותית.
ברקע לכך דווח על כוונה לקדם מזכר הבנות בין הצדדים, הכולל הקצאת שטח בהיקף של כ־4,000 אקרים (כ־16.2 קמ״ר) לפארק תעשייתי שיכלול ייצור שבבים מתקדם ותשתיות מחשוב.
מפעלי שבבים ומרכזי נתונים עובדים 24/7, צורכים הספקים גבוהים, ורגישים להפרעות חשמל. לכן, בעולם מתחזקת מגמה לחפש “עוגן” אנרגטי יציב – לפעמים אפילו ליד האתר עצמו. בפוסט נטען כי הדיון כיוון לכורים מודולריים קטנים בטווח של עשרות עד מאות מגה־ואט (בקירוב 50–300 MW), ובייחוד נשקלה האפשרות של תכן מתקדם שמפחית תלות בקירור מים – נקודה מהותית אם האתר נמצא במדבר הנגב.
עם זאת, הכותב גם מדגיש את הטיעון הנגדי: לישראל יש מקורות גז טבעי משמעותיים ויכולת להפעיל תחנות כוח ייעודיות, ולכן “אין חובה טכנולוגית” ללכת דווקא לגרעין כדי להפעיל דאטה־סנטרים.
החסם האמיתי: רגולציה, מדיניות ייצוא אמריקנית, ופוליטיקה אזורית
גם אם נניח שהצורך האנרגטי אמיתי – המעבר מ”רעיון” ל”כור עובד” דורש מסלול ארוך של רישוי, הקמת רגולטור אזרחי מתאים, תשתיות בטיחות, וכמובן מנגנוני פיקוח ואבטחה ברמה גבוהה.
בצד האמריקני יש שכבה נוספת: שיתוף פעולה גרעיני אזרחי מחייב בדרך כלל מסגרת משפטית לפי סעיף 123 לחוק האנרגיה האטומית האמריקני (Atomic Energy Act) – “Agreement for Cooperation” שמגדיר תנאים, מגבלות ופיקוח. מסמכי NRC מתארים שסעיף 123a מחייב שהסכמי שיתוף פעולה כאלה יכללו תנאים והיקף שיתוף הפעולה. (nrc.gov)
ב־Neutron Bytes נטען שהיעדר מסגרת כזו מול ישראל הופך עסקת כור אזרחי למסובכת פוליטית ומשפטית, ושכל מהלך חריג עלול להצית ויכוחים גם בזירה האזורית.
ומה קורה במקביל בעולם? בריטניה ואירופה “מסדרות את המסלול”
כאן נכנס ההקשר הבינלאומי: ב־הממלכה המאוחדת פרסמה Department for Energy Security and Net Zero מסגרת בשם “Advanced Nuclear Framework”, שמטרתה ליצור “צינור” (pipeline) של פרויקטים גרעיניים מתקדמים ולהקל על יזמים דרך ליווי רגולטורי ותכנוני – כולל בחינה החל ממרץ הקרוב. (ממשלת ישראל)
ובאירופה, Centre for European Policy Studies טוען שמימון הוא צוואר הבקבוק המרכזי של “רנסנס גרעיני”, ושבלי מנגנוני דה־ריסקינג ממשלתיים קשה יהיה להביא הון פרטי לפרויקטים – גם אם טכנולוגיות SMR יבשילו. (CEPS)
בשורה התחתונה: רעיון SMR לפארק שבבים ודאטה־סנטרים בנגב “יושב” על צורך טכנולוגי אמיתי (אספקת חשמל רציפה ומסיבית), אבל בין רעיון לבין החלטה יש מסלול רגולטורי, מדיני ופיננסי כבד. אם הנושא יתקדם מעבר למזכרי כוונות, הסימנים הראשונים יהיו בדרך כלל: פרסום תיחום אתר, פתיחת הליך רגולטורי רשמי, ומסמכים משפטיים שמגדירים מי מפקח, מי מפעיל, ועל בסיס איזה הסכמים.
